<h1>שיטה לבעל הצרורות</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מתניתין מאימתי מזכירין גבורות גשמים. בגמ' מפרש אמאי קרי להו גבורות גשמים ור"ל משיב הרוח ומוריד הגשם. ר' אליעזר או' מי"ט הראשון של חג, ור' יהושע אומ' מי"ט האחרון. דהיינו יום שמיני שהוא רגל בפני עצמו ולא יתבינן בסוכה. א"ר יהושע הואיל ואין הגשמים סימן ברכה בחג. כדאמרי' בסוכה משל למלך ששפך לו קיתון של מים על פניו וא"ל אי איפשי בשימושיך א"כ למה הוא מזכיר כלומר בשלמא לדידי דאמינא דבי"ט אחרון דלא יתבי' בסוכה ליכא חששא בגשמים אלא לדידך למה מזכיר. א"ל ר' (יהושע) אליעזר אף אני איני אומר אלא הזכרה. כלומ' שאלה והזכרה תרי מילי נינהו, שאלה הוא ששואלו שיבא אבל הזכרה אינו אלא רצוי ושבח שהוא מוריד גשם ומשיב הרוח בעונתו ולאו למימר' שאנו מתפללין עתה בירידת גשמים. א"ל ר' יהושע א"כ אף לעולם יהא מזכיר. כלומר אם כדבריך למה אתה נותן סימן בי"ט ראשון אף כל הקיץ יכול לומר כן ולדידי אף אותו ריצוי אין לומר כי קרוב הוא לשאלה הוא, ור' אליעזר סבר אה"נ דכל הקיץ יכול לומר כן אם ירצה אבל החובה הוא מי"ט ראשון כדי לרצות ואח"כ יבא זמן שלה.
גמ'. מכדי תנא מר"ה קא סליק היכא קאי דקתני מאימתי כך גרס' ספרדית, וגרס' הספרים תנא היכא קאי דקת' מאימתי, התם קאי בסדר זרעים בברכות דקת' מזכירין גבורות גשמים וכו'. וליתנייה התם מאי שנא כו'. כלומר בסדר מועד, ואי קשיא ומאי קושיא והאמרי' דאין סדר למשנה וכ"ש הכא דהוו תרי סדרי דאין סדר למשנה, וי"ל דמ"מ אית לך למידע מ"ט נקט האי סידרא נהי דלענין מחלוקת ואח"כ סתם או סתם ואח"כ מחלוקת לא נפק' לן מ"מ הא אית לן למידע סידורא אמאי נקט. אלא מר"ה קא סליק דקת' ובחג נידונים על המים וקת' מאימתי מזכירין. והקשה הראב"ד ז"ל מ"מ אכתי אית לן למיבעי מ"ש דלא קת' לה התם בברכות דתנינן לה בהדיא מזכירין גבורות גשמים וכו', ותירץ הוא ז"ל דהכא בר"ה עיקר דנקט דינא דומיא דקת' ובחג נידונין על המים ואהכי קת' מאימתי מזכירין, אבל ההיא דברכות לאו עיקרא דדינא הוא אלא סידרא דברכות הוא דנקט כדקת' והבדלה בחונן הדעת. מאי משמע. כלומר הכא לא כתיב גבורות אלא גדולות ואינו דומה גדולה לגבורה. אתיא חקר חקר מברייתו של עולם כתיב הכא חקר וכתיב בברייתו של עולם חקר. וכתיב מכין הרים בכחו ואע"ג דקרא לאו בסמוך דלעיל כתיב בזה באיוב הוא מי' הואיל ובכל העניינא משתעי בברייתו של עולם הא אתיא ליה.
שלש מפתחות שלא נמסרו לשליח. דזה שר הפנים הנ' לנביאים. ואלו הן מפתח של חיה ושל גשמים ושל תחיית המתים. ולעיקר שמעתין הקשה הראב"ד ז"ל ולחשוב נמי פורענותן של רשעים דכתיב בהו פתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו, ותירץ הוא ז"ל משום דאשכחן פורענותן [של] רשעים ע"י מלאך דכתיב וישלח מלאך ה' ויך במחנה אשור, וא"ת והא מפתח של גשמים ותחיית המתים נמסרו ביד אליהו וי"ל דהתם לפי שעה ולפי הצורך ואין זו מסירה לשליח להיות מיוחד לכך, וקשיא הא דאמרינן בפ' הזהב [נ"ט ע"א] הכל [נפרע] ע"י [שליח] חוץ מאונאה שנ' ובידו אנך, ושמא י"ל דהכא מפתחות קאמרי' שלא נמסרו לשליח אבל הבה נותן לו אחר מכאן ליד שליח וכדאמרי' וכל העולם משקה ע"י שליח והתם קאמר כי כל [הדברים נפרעים] ע"י שליח חוץ מאונאה ע"כ. ומפתח של חיה. ונקראת חיה מלשון קר' דכתיב כי חיות הנה, עוד מפני שאחז"ל [שבת ל"ב ע"א] על ג' דברים נשים מתות בשעת לדתן, ואותה שהיא ניצולת קורין חיה שלא נכשלה בהם, והריון נתון ביד שר ששמו לילה.
<h2>דף ב:</h2>
גרסת ישנים איבעיא להו ר' אלעזר מלולב גמר לה או מנסוך המים גמר לה מלולב גמר לה מה לולב ביום אף הזכרה ביום, או דילמא מנסוך גמר לה מה נסוך המים מאורתא דאמר מר מנחתם ונסכיהם. ולא נהי' דמאי דאמרי' מנחתם ונסכיהם אוקמוה בברכות בנסכים הבאים בפני עצמן, אבל נסכים הבאים עם הזבח כגון נסוך המים דקא איירינן דהוה אתי בהדי תמיד דוק' ביום ולא בלילה והכי איתא בתמורה בפ"ב [י"ד ע"ב] ובסוכה [מ"ח ע"ב] נמי אמרי' אלא שהיה ממלא חבית של זהב שאינה מקודשת מן (השלום) [השילוח] ואקשי' עלה בגמ' [מ"ט ע"ב] ותהא במקודשת אמר זעירי זאת אומרת אין קדוש למים ואי מייתי במקודשת אפסילו להו ללינה אלמ' אין זמנם בלילה והטעם מפני שהם נסכים הבאים עם התמיד, והגרס' הנכונה דלא גרסי' דאמר מר אלא גרס' מה נסוך המים מאורתא ונסוך המים מאורתא היינו קדושת פה דדמי להזכרה דהוי בפה דאע"פ דאין קדושת כלי מאורתא אבל קדושת פה איתו בלילה, והכי אמרי' מלולב גמר לה מה לולב ביום ולא בלילה אף הזכרה ביום ולא בלילה, וא"כ ביוצר קא מזכיר ליה ואם לא הזכיר ביום לא יזכירנו בלילה כלומר ההתחלה לא יתחיל בלילה, או מנסוך המים גמר לה ומה התחלת המים דהיינו קדושת פה [בלילה] ואף הזכרה נמי יתחיל בלילה, ואע"ג דהתחלת קדושת פה דמים הוא מלילי י"ט ראשון והכא בי"ט שני מיהו גמרי' מינה דבלילה זימנין דמתחיל.
ת"ש דא"ר אבהו לא למדה ר' אליעזר אלא מלולב. ומנא ליה לר' אבהו איכא דאמרי גמר' גמי' לה כלומר דר' אליעזר מלולב גמר לה כך היא הגרס' הנכונה. ר' או' כשם שמפסיקים לשאלה כך. פי' ר' פלוג א"ר אליעזר דס"ל לר' אליעזר דאם רצה להזכיר כל הקיץ מזכיר רק החיוב אינו אלא מי"ט ראשון וקאמ' ר' כשם שמפסיקי' לשאלה בימות הקיץ מפני שהיא סימן קללה כך מפסיקין להזכרה ולא יזכירנו בימות הקיץ. ר' יהודא או' בשני של חג הוא מזכיר ור' עקיב' בששי. מפרש לקמן טעמייהו. ר' יהודא או' משום ר' יהושע וכו'. נמצא דשמעי' מהאי ברייתא דר' אליעזר מלולב גמר לה מדקאמר כשם שארבעת מינין הללו כו' שפיר קאמ' ליה כו' ר' יהודא או' עתה יפרש כל הברייתא דלעיל. ואימ' [ואומר] מ"ט דר' יהודא. פי' טעמייהו דר' אליעזר ור' יהושע לא קא בעי, דהא פשי' דמלולב קא גמרי דר' אליעזר קאמר מנטילה ור' יהושע מהנחה, אלא ר' יהודא מ"ט דתניא ר' יהודא בן בתירא אומ' נאמר בשני ונסכיהם בששי ונסכיה בשביעי כמשפטם הרי מים פ' דבפ' פנחס כתי' בימות החג בכולן ונסכה ונסכה וביום השני כתי' ונסכיהם וביום הששי ונסכיה וביום הז' כמשפטם ובשאר כתיב כמשפט א"כ אלו האותיות היתרות הם ביום שני מ"ם מנסכיהם ויו"ד מנסכיה דששי ומ"ם דמשפטם הרי מים, ויו"ד דמנסכיהם לא קא דריש דמדאצטרי' למכת' מ"ם לדרשא כת' יו"ד והיינו דקאמר היכא רמיזי מיא בשני כלומר שהתחיל המ"ם מיום שני וגומר למים כך פירשו המפרשים. מ"ט דר' עקיבא אמ' קרא בששי ונסכיה בשני נסוכין וכו'. וא"ת ולילף מנסכיהם דהוו נמי ב' ניסוכי', וי"ל דההוא ס"ל לר' עקיבא דאפרים ואאלים קאי, אבל ונסכיה דקא מהדר אתמיד וקאמ' תרי מיניה איכא למילף, ור' יהודא בן בתירא ס"ל ודאי מנסכיהם אתמיד קא מהדר דאפרים ואאלים כתי' לעיל מיניה ומדשני ביום שני גבי תמיד מיניה איכא למילף. סבר לה כר' יהודא בן בתירא דאמר מיא רמיזי הכא. כדלעיל וס"ל דהא הוא דרמז בששי ולא בשני בכאן נסתייעא מילת' לפירושא קמא דמשמע דגם ר' יהודא מנסכיה נמי גמר, ואיכא למיחזי מיא רמיזי בכולה פרשתא ניסוך יתירא כי כתיב בששי הוא דכתיב דגבי שנים איכא למימר דאפרים קאי וכו'.
<h2>דף ג.</h2>
תניא ר' נתן אומר בקדש הסך נסך בשני נסוכין. ואע"ג דהאי קרא בעולת תמיד של חול קאי מיהו קא מייתי מיניה משום דמיא רמיזי ביה כדלקמן מהסך נסך אבל אדר' עקיבא קאי דקא סבר ונסכיה בשני נסוכין. ואלא הא דתניא ניסוך המים כל ז' מני אי ר' יהודא בן בתירא שיתא יומי הוו. חוץ מיום ראשון, אי ר' עקיבא תרי יומי דהיינו יום ששי ושביעי דשמיני לא קא מני דאינו מן החג. אי ר' יהושע חד יומא הוי. פי' א"ר יהושע דברייתא דקאמר מי"ט האחרון וי"ט האחרון דהייני שמיני אינו מכלל החג מ"ה קאמר אפי' יומא חד לא הוי. לעולם ר' יהודא בן בתירא דקאמר בשני וסבר לה כר' יהודא דסוכה דתנן ר' יהודא אומר בלוג היה מנסך הוא. ר' יהודא פליג אההיא בריתא דלעיל בתרי מילי חדא בלוג ובריית' קמיית' בג' לוגין, ואידך דקאמר כל שמונה ולעיל קאמר כל שבעה, מ"מ שמנה קאמר אפיק ראשון ועייל שמיני והוי מיום שני עם השמיני ז' יומי'. מאי שנא ראשון דלא. פי' דלא קא חשיב ר' יהודא בן בתירא משום דכי רמיזי וכו' שמיני נמי שביעי אמ' רחמנא בשביעי כמשפטם ולא שמיני. אלא ר' יהושע. ולא תיקשי לך חד יומא הוי דר' יהושע מאי דקאמר משעת הנחתו לא תלי הזכרה בניסוך דניסוך כל שבעה הוי אבל הזכרה הוא דתלי בלולב. וניסוך דהוי שבעה גמר' גמי'. וכן לאידך גרס' נמי כך אית לפ', ורש"י ז"ל לא גריס לעיל אי ר' יהושע וכו' משום הא דקאמרי' ר' יהושע אמ' וכו' ואנו כבר פירשנוהו ואי ק"ל לימ' ר' אליעזר היא, וי"ל דר' אליעזר מלולב גמר כדאמרי' לעיל אבל מניסוך המים לא ס"ל דהוי מי"ט ראשון וכן כת' רש"י ז"ל לעיל.
עשר נטיעות. התם תנן במס' שביעית בחריש ובקציר תשבות אין צרי' לומר חריש וקציר של שביעית אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס לשביעית נמצא שאסור לחרוש מקודם שביעית וקאמרי' דקודם ר"ה ערב שביעית ל' יום אסור, ואמרי' בשביעית עשר נטיעות מפוזרות לתוך בית סאה חורשי' כל בית סאה בשבילן, כלומר שעשו מבית סאה עשרה חלקים וכל נטיעה היא נטועה באמצע כל חלק חורשים כל בית סאה שהכל צריך להם וזהו הלכה למשה מסיני שיוכלו לחרוש אותם, עד ר"ה, היו עשויות שורה או מוקפות עשרה במקום אחד אין חורשים להם ולא צרכן והשאר אסור מפני שמועלת חרישתן לספיחי' וזרעים המתגדלים שם מאיליהן בשביעית ודוק' נטיעות אבל אילנות ל' יום שלפני ר"ה אסור לחרשן כדאית' הת' בשביעית. וערבה. היני בהושענא רבה שכ"א וא' לוקח ערבה הלכה למשה. וניסוך המים. דהוי ז' הלכה למשה מסיני הוא. ר' יהודא או' משום ר' יהושע וכו'. עתה מסיים לפרושי ברית' דלעיל וקאמר הי ר' יהושע אילימ' ר' יהושע דמתני' הא אמר מי"ט אחרון דמשמע אפי' ביוצר והיכי קאמר האחרון מזכיר דהיינו במוסף. אי ר' יהושע דברית' הא אמר משעת הנחתן. דמשמע מלילי יום שמיני ואק"ל ולקשי מר' יהושע דמתני' אדר' יהושע דבריית' דמתני' קאמ' מיום אחרון ובברית' קאמ' מלילי יו"ט אחרון, וי"ל דתנאי ואליבא דר' יהושע, והקשה הראב"ד ומ"מ לקשי מר' יהושע אדר' יהושע ולוקמה כתנאי, וי"ל משום דאיפ' דכולה מילת' חדא היא דמתני' דקאמ' מי"ט האחרון ר"ל מתחלת י"ט האחרון דהיינו לילו והינו כבריתא מ"ה לא אקשי. ותו הי בן בתירא אלימ' ר' יהודא בן בתירא הא אמר בשני. והכא בי"ט האחרון מזכיר. אמ' רב נחמן תהא בר' יהושע בן בתירא. כלומ' תהיא בריתא דקאמר ר' יהודא משמיה דר' יהושע, והאי דקאמר ר' יהושע משום בן בתירא ר' יהושע בן בתירא וחדא היא, ור' יהושע דמתני' ודבריית' כלעיל דקאמ' משעת הנחתו ר' יהושע בן חנניא ר' דסתם ר' יהושע בן חנניא היא ואמאי קרי ליה בן בתירא דזמנין בשמיה וזמנין בשמיה דאבוה, ומאי הא מקמי דלסמכוה קרו ליה בשמיה דידיה.
תנא בטל וברוחות. לומ' משיב הרוח בימות הגשמי' ומוריד הטל בימות החורף לא חייבו להזכיר ואע"ג שהם טובים כמו מטר. אם בא להזכיר מזכיר. פי' כל אחד בזמנו כי אינו נקרא משנה המטבע, אבל אין לומ' אם בא להזכיר משיב הרוח בכל זמן וטל בכל זמן מזכיר, וכן כת' הר"ם ז"ל מאיברא דבימות החמה אין לומר משיב הרוח וראיתו מדר' חנינא לקמן דאמ' משיב הרוח בימות החמה אין מחזירין אותו משמע דאין לאומרו לכתחלה אבל מוריד הטל יש לאומרו מדקת' לא חייבו חכמים להזכיר ולא קאמ' לשאול ע"כ, ואין לומר דאדרבה מדר' חנינא משמע דאפי' אמ' משיב הרוח בימות החמה דאיפש' מדקאמ' אין מחזירין אותו בימות החמה דודאי ר' חנינא א"כ לא בא לחדש על התוס' כלום דהא תנן אם בא להזכיר מזכיר ואפ' דר"ל בכל זמן אלא ודאי מדקאמר אין מחזירין משמע דבתוס' לא קאמ' אם בא להזכיר אלא כ"א וא' בזמנו ר"ת. מ"ט לא חייבו חכמים לפי שאין נעצרי'. כלומ' כי לעולם הם מצויין בעולם.
<h2>דף ג:</h2>
ואלו טל לא קאמר מ"ט לאו משום דלא מעצר. כלומ' כי בלאו הכי הוה. אליהו אישתבועי למה לי. א"כ לשקר הוה נשבע כלומ' טל מעצר, אבל אליהו קאמר דמטר ואפי' טל של ברכה לא הוי של קללה לא מעצר. וליהדריה נמי קב"ה. כלומ' ולימ' ואתנה מטר וטל והוה במשמע של ברכה כי אליהו נשבע דלא הוי, משום דלא מינכרא מילת', כלומ' אי קב"ה הוה אמר ואתנה מטר וטל היה מבין אחאב כי אליהו נשבע דלא יהא שום טל והיה אומ' א"כ לא נתקיים שבועתו שהרי היה טל כל היום והוא לא היה יודע בטל ברכה הוא דנשבע אליהו אבל טל דקללה לא אמ'.
אמ' משיב הרוח בימות החמה אין מחזירין אותו. ואע"ג שהוא סימן לגשמים ובקיץ אינו סימן טוב מ"מ אין מחזירי' דבלאו הכי לא מעצרי, מוריד הגשם מחזירין דמעצר הוא ונמצא דבתפלתו גורם רעה ואין תפלתו מכוונת ויחזור. בימות הגשמים לא אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו. דבלאו הכי לא מעצרי, וקא אתו. לא אמר מוריד הגשם מחזירים. דמעצר.
ולא עוד אלא אפי' אמר מעביר הרוח ומפריח הטל. כלומ' שמפזרו, אם אמר כן בימות הגשמים אין מחזירים דהא לא מעצרי. ירוש' ר' זעירא בשם ר' חנינא היה עומד בגשם והזכיר טל אין מחזירין אותו בטל והזכיר של גשם מחזירי' בטל והזכיר בגשם מחזירין והא תניא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר פי' שהוא סבור בשביל שלא הזכיר הטל מחזירין. ותירץ אינו דומה ההוא דמצלי ומיקל כלומ' מקולא שהוא מתפלל ואינו מזכיר טל לההוא דמצלי ולא מיקל כלומר אלא שהוא מתקלקל כשמזכיר גשם, וי"מ מיקל לשון קללה, והפי' בהפך בגשם והזכיר של טל אין מחזירין אותו והא תניא אם (ש)שאל בברכת השנים או שלא הזכיר גבורת גשמים מחזירים בההוא דלא אידכר לא טל ולא גשמים כלומ' בההוא דקאמר מחזירין. והראב"ד הקשה כיון שהטל משלים הזכרת הגשם אין מחזירין כ"ש אם ישאל טל ומטר בברכת השנים דין הוא שישלים להזכרת הגשם, נמצא ע"ד זה דאין מחזירין בהזכרה אלא א"כ טעה ולא הזכיר ולא שאל, ואילו בסוגיא דילן קאמ' בימות הגשמים לא אמ' מוריד הגשם מחזירי'. ואמז"ל כי הירוש' אינו מסכים עם הגמ' שלנו, ומי' אם לא הזכיר גבורות גשמים בימות גשמים חוזר לראש ואפי' נזכר קודם שומע תפלה, ותבע [ותדע] דהתם בתפלת השחר הוקשי עלה דההוא דאמ' טעה ולא הזכיר גבורת גשמים מחזירי' אותו שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שאומרה בשומע תפלה, ואותבי' עלה מהא דטעה ולא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים מחזירין ומתרץ ל"ק הא דאידכר קודם שומע תפלה אין מחזירי' מפני שאומרה בשומע תפלה, אחר שומע תפלה מחזירי' והאי דמתרצי' דוק' לענין שאלה דברכת השנים ומי' לענין טעה ולא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים חוזר לראש, וכן כת' הרי"ף. ובירוש' אינו נר' כן דאפי' בתחיית המתים אומרו בשומע תפ' דאמרי' ומה שאלה שהיה מדוחק כלומ' שאנו צריכין לשאול אמרו בשומע תפ', הזכרה שהיא מריוח לא כ"ש, ומורי הרשב"א ור"י כת' דהא דאמרי' בירוש' טעה ולא הזכיר גבורת גשמים שאין מחזירי' אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפי' דאלמ' דגבורת גשמים לעולם מחזירין אותו דאי לא ליערבינהי טעה ולא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים שאלה בברכת השנים מפני שיכול לאומרו בשומע תפי', ומי' בתוס' הסכימו כמו הירוש' דיכול לאומרה בשומע תפ' אפי' גבורת גשמים ע"כ, והיכא דלא שאל ולא הזכיר בטל משמ' דלא חייבו להזכיר דמאי דקאמ' לא חייבו להזכיר ה"ה לשאול, ומי' בסדר הצרפתים ז"ל מדקדקים לשון לא חייבו להזכיר ולא קאמ' לשאול וג"כ היכא דהוה קאי בגשם דאמרי' בירוש' דאם הזכיר בטל דיצא כתבו דוקא לעמדן לענין הזכרה אבל לשאלה לא וצ"ד, ומי' אם הזכיר טל במקום גבורות גשמים אין מחזירין ומה שאמרנו בשלא הזכיר לא טל ולא מטר וכמו שכתבנו בההוא ירוש' דלעיל, אבל בימות החמה אם אמר מטר מחזירי' וגרסי' בירוש' התפלל ואינו יודע אם הזכיר ל' יום הראשונים סתמ' כמו שהיה רגיל הזכיר, מכאן ואילך מה שצריך הזכיר, וצריך לחזור באותו זמן שמחזירי', ושמעתי ממורי הרשב"א נ"ר כי הרמב"ן ז"ל היה אומר בקול ההזכרה כדי שידע אם אמר אם לא, וכתבו בתוס' דיחיד ששכח יעלה ויבוא או דבר שצריך לחזור ולהתפלל יכוין דעתו וישמע מפי ש"ץ מתחלה ועד סוף ויצא ידי חובתו, כשם שמוציא את מי שאינו בקי כך מוציא את הבקי ואע"ג דאמרי' דאין ש"צ מוציא בשאר ימות השנה אלא דוקא למי שאינו בקי והוא שישנו שם היינו בשלא התפלל אבל התפלל וטעה הרי הוא כמי שאינו בקי, וכן ש"צ הטועה כשמתפלל בלחש יוצא הוא במה שחוזר בקול רם לצבור, אבל טעה במה שחוזר בקול רם חוזר חוץ מיעלה ויבא דשחרית דהרי תפלת מוסף לפניו.
בשלמא עבים אעבים ל"ק הא בחרפי. כלומ' אותם שקודם המטר איכא ועצר דפעמים באות ופעמים [אינם] באות. הא באפלי. אחרי המטר לעולם הן באות... העבים הוא טוב לקרקע כי אע"פ שאין גשמים מ"מ מעמיד הארץ בלחות ואינה מתיבשת. רוח מצויה. לא מעצר, רוח שאינה מצויה מעצר, ומקשה, רוח שאינה מצויה נמי מיבעי ליה לבי דרי, פי' לבית גרנות להסיר הקש מן התבואה. ומשני איפ' בנפוותא, כלומר ודאי צריכ' אנו לבי דרי, אבל מ"מ הואיל ויש לנו במה לעשות דהיינו בכברות אין צריך להתפלל עליו. שניות למטר. כלומר שהם טובות ומעלות לארץ כמו המטר. אבק ועפר. כלומ' שתיתיבש הארץ ולא תצמח. הא דאתיא ניחא. מעלי, רזיא, לא מעלי. הא דמעלה אבק. כלומ' שלא נדבק עדיין העפר בטוב שלא היו רק מעט גשמים הרוח הוא מזיק כי מעלה עפר מן הארץ ואם ירדו גשמים הרבה שנדבק בטוב עפר הארץ והרוח אינו יכול להעלות העפר אז הוא טוב. גילמי דלילא. כעין זהרורית שהוא יוצא מן העבים שהוא מזיק לקרקע. ושמשא דביני קרחי. כלומ' שמש היוצא מן בין העבים וקורא שצומח לקרח שיש לו שערות ראשו מפוזרות. מעלה תלגא. כלומר יפה השלג להרים בעבור כי ההרים הם במדרון הגשמים אינם מתעכבים שם ויורדין לבקעות אבל השלג מתעכב שם עד שמשקה ההר וזהו גשם מטר וגשם (ומכוורת) [ומטרות] שנים הרי חמשה.
<h2>דף ד.</h2>
עור פלא. יפ' מטרדך. אפי' לפרצידא. פי' לגרעין שיושב תחת האגרוף מעלה. עורו פילי. סתומו הסדקי'. דכיון דנבט נבט. כלומ' כיון שיצא שמעו מעט מתגבר ויוצא שמעו בכל הארץ כמו השעורה שמיד שהוא יוצא בקרקע מתגדל. דרתח אורית' מרתח' ליה. תמהתי וכי התורה מוציאו לידי רעה והלא כמה דברו חז"ל על הכועס שהוא כעובד ע"ז א"כ איך התורה שהיא מגנת יוציאנו לידי התרבות אתמאה, ואומ' כי שבח גדול אמרו בכאן והוציאו לתלמיד חכם מידי עונש, אם פעם אחת ידבר קצת בכעס וח"ו כאותן הכועסים שדברו במקום אחר, רק לעולם מי שהוא עוסק בתורה לעולם נפשו עולה למעלה, ומואס אורחות עקלקלות מן העולם וכל קנייני העולם הזה וכשמדברי' לו בעסקי הקנין כועס כי דבר שאינו מינו הוא, וע"ז קאמר רבא לקמן אפ"ה פי' שאינו מינו ומעלת החכמה הוא עושה כן מ"מ איבעי ליה למילף נפשיה בפחות' דהכל תלוי בהרגל כדאמרי' הרגל על כל דבר שלטון. והיינו דאמר לו הנביא וכו'. פי' ע"ז לא היה חפץ הב"ה כדאמ' ליה נביא לישראל, הצרי אין בגלעד, פי' ת"ח שיתיר לו וגלעד היה עירו של יפתח. ולא עלתה על לבו. כלומר ודאי דברתי דין בלבבי לא עלה אלא לנסותו היה.
מתניתין אין שואלין לגשמים אלא סמוך לגשמים. סברוה שאלה והזכרה חדא מילת' היא, מאן תנא מתניתין דקת' אלא סמוך לגשמים היינו ר' יהושע דאמר מי"ט האחרון דהיינו סמוך לגשמי' כו' מיכן ואילך יכולין לשאול וזמן סוכה עבד, דאי ר' אליעזר הא אמר משעת נטילת לולב דהיינו בי"ט ראשון והא לאו סמוך לגשמים הוא, ולא היא דאפי' תימא ר' אליעזר ולא כדקא סברי מעיקר' אלא שאלה לחוד והזכרה לחוד והזכרה מי"ט ראשון ושאלה דהיינו ותן טל ומטר מיום טוב אחרון דהיינו סמוך לגשמים. ואיכא דאמרי סברוה שאלה לחוד והזכרה לחוד. ומאן תנא ר' אליעזר ולא היא, אפי' תימא ר' יהושע ושאלה והזכרה חדא מילתא היא.
<h2>דף ד:</h2>
ורמינהי עד מתי שואלין את הגשמים ר' יהודא אומר עד שיעבור הפסח וכו'. אלמא ס"ל לר' יהודא עד שיעבור הפסח ואיך קאמר הראשון שואל והאחרון [אינו מזכיר]. ל"ק כאן (לשואל) [לשאול] כאן להזכיר. משאל שאיל ואזיל, עד שיעבור הפסח אבל הזכרה מי"ט הראשון פסיק ליה. מה במקום שאינו שואל. דהיינו לענין התחלת בסכות מזכיר דהיני אפי' לר' יהודא גופיה במקום (מקום) שהוא שואל בסוף החורף אינו דין שהוא מזכיר. אלא אמר עולא. לעולם שאלה והזכרה חדא מילתא היא ותרי תנאי אליבא דר' יהודא, ועל כרחי' איכא לפרושי הכי מדמקשי' לאוקמת' דר' יוסף ושאלה בי"ט מי איכא והכא לא אקשי' ש"מ כדאמרן. ושאלה בי"ט מי איכא. דאין אנו אומרים י"ח. מתורגמן. כלומר בתוך הדרשא, ואית דמפרשי בפיוט שבו תורגמן שואל דבר שאינו צריך עתה לצבור. זמן שחיטת הפסח. דהייני בחצי יום של יום י"ד בערב הפסח כי מחצי היום ואילך לא ישאל. וכתחלתו. דהיינו בסכות. כן סופו. מה תחלתו לענין התחלה מזכיר אליבא דר' יהודא ושאר תנאי אע"פ שאינו שואל עד ז' במרחשון ולאידך כדעתי' אף סופו דהיינו להפסקה (מפסוק) [מפסיק]. מזכיר. כלומר בי"ט ראשון של פסח אע"פ שאינו שואל אפי' מערב הפסח. בשלמא תחלת מזכיר רצו[י] שאלה. כלומר למרצה למה שיצטרך אחר זמן לשאול אלא סופו רצוי שאלה למה והא אין צריך מכאן ואילך לגשמים. אלא מחוורת'. תרי תנאי כדעולא. והאמר ר' יוחנן במקום שהוא שואל הוא מזכיר. ובמקום שאינו שואל אינו מזכיר אלמ' לא ס"ל כר' יהודא דהא בי"ט לא מצי' למישאל, וא"כ ליכא הזכרה. ההוא למפסקה קאמ'. כלומר כשיפסוק כלומר כשהוא שואל מזכיר וכשלא ישאל לא יזכיר. והא אתרויהו איתמ' וכו'. אלא ל"ק הא לן והא להו. מ"ש לדידן דאית לן פירי בדבראי. והגשמים יזיקו לפירות אין אנו שואלין לדידהו לבני ארץ כי כבר נאספו כל הפירות שואלין מיד. ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדי'. כלומר היכי מתחילינן מאיזה מקום אנו מתחילים. הואיל ואין אנו יודעים איזה מהם יום אחרון היכי עבדי'. אמר רב מתחיל במוספין. כלומר ליום אחרון, ונמצא כי לעולם מתחיל להזכיר במוסף. לאחר שעשיתו קודש. שאתה מזכיר גשמים במוסף ואתה מחשיבו לי"ט אחרון תעשיהו [חול] שתפסיק במנחה אלא מתחיל במוסף ובמנחה, ופוסק בערבית ושחרית וחוזר [ומתחיל] במוספי' דהשתא כל יום ויום הוא בפני עצמו.
<h2>דף ה.</h2>
ואף רב הדר ביה. ממ"ש מתחיל במוספי' ופוסק, דהא סבר דהואיל והתחיל שוב אינו פוסק ואע"ג דעבדי' תרי יומי מי"ט ראשון מנינן. דאמר רב מונה אדם כ"א יום. ואח"כ מזכיר, ונמצא(ים ליום מנחתו) [דביום כ"ב] הוא מזכיר כדרך (י"ח) [שמונה עשרה] ימים מר"ה עד י"ה דאע"ג דהוו תרין יומין מנינן מי"ט ראשון עד יום הכפורי' ואין חוששין לספק תרי יומי. הלך ילך ובכה וגו'. משמע דקאי אשור. נושא אלומותיו. דמשמע דקאי אאדם. לא אבא בירושלים שלמעלה וכו'. והכי דריש עד בקרבך קדוש לא אבא בעיר. כ"ד שביקא להו. דבהתשפוט תשפוט מני כ"ו עבירות.
<h2>דף ה:</h2>
מת בנ"ב זו היא מיתתו של שמואל. ואינו מת בפרקו. שקלתני כמשה ואהרן. דכתיב [תהלים צ"ט] משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו. למות שמואל קא ממני אבתריה. כולמר שיאמרו כל העולם וכי שמואל מה חטא כי מת בחצי ימיו ויצעקו. כבר הגיע מלכות בית דוד ואין מלכות נוגעת בחברתה אפי' כמלא נימא. לעולם לא היה בישראל אלא מלך א' ואם הגיע מלכותו של א' אין יכול לעמוד מלך אחר. ומי הודחו גברא מקמי גברא. שאתה אומר דמת שמואל קודם שעתו כדי שימלוך דוד וימות שאול, ומשני אין באמרי פי במעשה ידיהם. כלומר על חטא שחטאו אלא באמרי פי שאמרתי שימלוך דוד ואין מלכות נוגעת וכו'. אין מסיחין בסעודה שמא וכו'. כי הוושט מקבל המאכל ומן הקנה יוצא הקול וכשמתחלף אדם בא לידי סכנה, ירושלמי האי מאן דעטיש גו אוכלא אסיר למימ' ליה אסו בגין סכנת' דנפשיה. יעקב אבינו לא מת. ר' יצחק היה מדבר בחכמה כי ודאי יעקב לא מת, ומ"ש לו אלא מעתה מכדי וגו' כמדומה שלא היה מבין כי לצד החכמה היה ר' יצחק נוטה ועל זה כשראה ר' יצחק שלא הבין השיאו לדבר אחר וא"ל מקרא אני דורש מה זרעו בחיים דכתי' ואת זרעך מארץ שבים ובודאי לחיים קאמר כי למתים לא קאמר אף יעקב דכתיב ביה ושב מחיים. האומר רחב רחב וכו'. כלומר רואה קרי ולשון קרי הוא ממקרה, והכונה כי כשאדם מוליד בנים נקרא זרע שבא מן (היושפ) [מהאדם], ובא בצנורות כדרכן וכשהאדם מתחמם בלילה בא לו מלילית המתחממת בא וע"ז בא לו במקרה, וע"ז קאמר האומר רחב מיד נקרה שהיתה יפה מיד רואה קרי. והאמר רב נחמן אנא אמינא וכו'. כלומר איני רואה קרי, ותירץ ביודעה ובמכירה קאמינא דמתוך שהכירה וידע לה אם יזכירנה יקרה. כי הוו מיפטרי מהדדי א"ל. רב נחמן לר' יצחק לברכן מר ברוכי.
<h2>דף ו.</h2>
יורה שמורה לבני אדם להטיח גגותיהם. ויורה לשון מורה. שיורד בנחת. והנה הוא מלשון ר' מורה לתלמידי' כדכתי' דברי חכמים בנחת נשמעים. אלא שמשיר הפירות. מלשון ירה בים. מעלה סקאי. מין ארבה כדמתרגמי' יירש הצלצל יחסיניה סקאה. ויורה גופיה מ"ל ובני ציון גילו ושמחו וגו' כי נתן לכם את המורה לצדקה. (ויורה) [וירד] לכם גשם (יורה) [מורה] ומלקוש בראשון. ומכאן משמע דיורה ומלקוש לברכה. מל קשיותן. כי מתוך כך חוזרים לתשובה. בשבעה ובי"ז. הבכירה והכי מנית והאפילה בר"ח כסלו. כמאן אזלא הא דתניא גשמים שירדו שבעה בזה אחר זה אתא מונה בהם רביעה ראשונה ושנייה כמאן כר' יוסי. דקאמר בי"ז ובעשרים ושלשה דמיום י"ז עד כ"ג איכא ז' דאי לר"מ חמשה איכא דמיום ג' עד ז' איכא חמשה ואי ר' יהודא י"א הוו דהוא אמר בז' ובי"ז ומיום ז' עד י"ז איכא י"א ובכללא דכולא דיומא קדמאה בכלל מניינא, ורבות' קמ"ל דאע"ג דירדו ז' ימים בזה אחר זה מונה בהם שני רביעיות. בשלמא רביעה ראשונה. כלומר הזכירו חכמים רביעה ראשונה לשאול דהכי תנן במתני' בג' במרחשוון שואלים וסתם מתני' ר"מ דאיהו קאמ' לעיל בכירה בג'. ושלישית להתענות. דהא לר' יוסי שלישי בר"ח כסלו, וקאמ' אין היחידים מתענים עד שיגיע ר"ח כסלו, אלא שנייה למאי, לנודר, הלך אחר לשון בני אדם, ואין קורין גשמים לראשון עד שתרד רביעה ראשונה [ו]שנייה.
<h2>דף ו:</h2>
מאימתי מותרין בלקט. ולא תנן שכחה ופאה דהני נכרים הם. מי שילכו ויצאו. הלכו וחזרו ובאים ללקט ומפעם שנייה ואילך כל אדם מותרין ואפי' עשירים. סבי דאזלי אתיגרא. זקנים ההולכים על המשענת. לקוטי בתר לקוטי. שנכנסו לה עניים כב' שאין יכולין להלך בשדה אלא הולך ומלקט זה, ובוודאי יפה חפשו ושאר עניים מתיאשי' כשרואין שאלו חוזרין. בשבילי הרשות. שהם רשות ב"ד להלוך שם כתקנות יהושע בב"ק פ' מרובה [פ"א ע"א] כי בזמן אחר אין רשות לאדם להלך בשדה חבירו שמקלקלו ובזמן הזה מותר. עד מתי שורפי' בתבן ובקש. דהואיל וכלה מן השדה כלה מן הבית ועד זה הזמן מותר, וי"מ דמאימתי מותרין דמכאן ואילך הרי הוא מוסרח ומותרי' ואפי' ביציאת שביעית. בכדי (שתדע) [שתרד] בקרקע טפח. ובזמן הזה יאמרו הלל ואין מתענין אם בא להם קודם חצי היום, שנייה אין צריך כ"כ בעומק רק שיהיה בה כדי לגוף פי החבית. אין בהם משום ועצר. כלומ' ואין צריך להתענות. קודם ועצר. כלומר ועצר דק"ש לא אמרן אלא בק"ש דאורתא דאז הוא טוב אבל דצפרא יש מהם משום ועצר דאינו טוב. מטרא במפתח. כשפותחי' בשערי' בשחר. בר חמרא מוך שקי וגני. כלומר אתה החמור המביא חטה למכור, קשור שקך ותישן כי שבע גדול יש בעולם והתבואה בזול. הא די קטר דקטיר בעיבא. הוא טוב, בעננא אין בו ממש. דטבת ארמלתא. כלומר שלא ירדו בו גשמים. איכא דאמרי וכו'. כלומר אותם הדרכים הם טובות להלוך והתלמידים הולכים ללמוד, ביירי מארעא לא תיבור, כלומר אותם המקומות שמרביצים בהם תורה בורין. שופדנא. שדפון לתבואה. הא דאתא וכו'. אית דאמרי להאי אגפא ואית דאמרי להאי אגפא דאי אתא מטרא קודם עתה ואבדו התבואה, ואית דאמרי בהפך. שתיהן (לקל קלה) [לקללה]. ואפי' על אותה שירד מטר והאיך אתה אומר אין בהם משום ועצר, ומשני הא דאתא מטרא להאי. חלקא טובא זהו קללה. ואי אתה כמה דבעי לה זהו דאין בה משום ועצר. ...תמטיר מקום המטר. כלומר שירד בו הרבה פי' מדלא כתי' אמטיר. רוב ההודאות ולא כל ההודאות. ומי יוכל להודות אלא יאמר האל ההודאות, הילכך נמרינהו לתרויהו, רוב ההודאות, כלומר אנו משבחי' לך ברוב ההודאות ואתה אל ההודאות כי אנו יכולין לשבחך בכל ההודאות. חתן לקראת כלה. היינו כשהאבעבועות יוצאין זה לקרת זה ולא ליורדי' מן השמים דהאמרי' מטרא בעלא דארעא ודלא כפי' רבי' האיי ז"ל דפירש בהפך זה וחלק.
<h2>דף ז.</h2>
אם תלמיד חכם תזל כטל. כלומר נסביר ליה ואם לאו ערפהו כמטר ללמוד לו הרבה ולהרגיל כדאמרי' תחלה לגמר והדר לסבר. עץ חיים היא למחזיקים בה. מכאן שמעתי ש[יש] להחזיק בספר כשלומד וכן בקריאת ס"ת ממחזיקים בה. ולא עוד אלא שהוא חוטא. כי היכי דאמרו, חכמה מפוארה בכלי מכוער, כן אמרתי לה, יינם מחשוב... בכלי מכוער. והאיכא שפירי. שהם יפים ולומדי'.
<h2>דף ז:</h2>
אי הוו סנו. שיהיו מכוערים, טפי הוו גמירי, יותר היו לומדים שאין להם להסתכל ביופי שלהם ולומדי' כי ההרהור אינו מניחו ללמוד כשהוא יפה. כי הסח הדעת. כלומר כשהאדם מסיח דעתו מהם ונפל עפר או דבר אחר, אין אדם אוכל מהם כי אינו יכול להסירו כמו שיסירנו מן הדבש שהוא עב שצף העפר למעלה, אבל באלו המשקים הוא מתבלבל ביניהם, אף דברי תורה כשאדם מסיח דעתו מהם ואינו לומ' נפסלי' הם. בראתים לא נאמ' אלא [בראתיו]. דהוה משמע דהוה קאי אשמים וארץ אלא בראתיו דקאי אמטר. ישועה פרה ורבה. כי הוא עת רצון והמלאכים מתפללין על הישועה. ציה גם חום. כלומר בימות החמה. תחולל גשם. כלומר שהוא מחלחלת הגשם ואינו בא כתקנו משום שהוא לשון שקר, וי"מ מלשון תחולל שמסיס ואינו בא הגשם. בהורים. כלומר שבאים העבים. מעשיהם. שהם מקולקלים שנ' והוא לא [פנים קלקל] בעבור שפנים קלקל.
<h2>דף ח.</h2>
משנתו שאינה סדורה. שלא ידע משנתו כסדר ועל זה לא ידע תלמודו למה הוא חוזר. שלא הגיע להוראה. היינו רבים חללים הפילה לשון נפל. ועצומי' זה שהגיע. מלשון עוצם עינו. בשוין. שאין בעירו גדול הימנו. משתכין. כלומ' מחלידין מהאי [כהאי] דאמרי' במציעא [כ"ו ע"א] דשתיך כמו שהנחשת מעלה חלודה. ואינו לוחש. מה הנאה יש לו במה שאינו לוחש. מביא אף לעולה. למי שמגיס דעתו, אף על עולה, על המתגאה. לבו בכפו. כלומ' שיהיה לבו נאמן אצל הב"ה ומה שאומ' בפה שיהיה בלב ויהיה נכנע אצל הב"ה ולבם לא נכון עמו ואפ"ה והוא רחום וגו' אלמא דתפלתו של אדם נשמעת אע"פ שאין משים לבו בכפו. מחולדה ובור. מעשה בנערה אחת שהיתה הולכת במדבר והיתה צמאה ומצאה בור שהיה חבל תלוי בו וירדה לבור לשתות וכשבקשה לעלות לא יכלה והיתה בוכה וצועקת בא אדם שהיה הולך בדרך ושמע קול בבור וראה לנערה בבור אמ' לה תנשאי לי אם אעליך אמרה כן, כשהעלתה אמרה לו רצונך שתתקדש לי ע"י קידושין כדת משה ויש'... בפני אבי אמ' מוטב אמרו זה לזה מי יהיה עד בינינו שלא יעשה נבלה א' לחבירו חולדה ובור יהיה עדים, הלכה היא לעיר של אביה, היו בני אדם מבקשים לה להנשא ועשתה עצמיה חולה ולא נשאה עצמה והוא הלך לעירו ונשא אשה נולד לו בן ונפל לבור, נולד לו בן אחר ואכלתו חולדה, אמרה לו אשתו ודאי אם מתים כדרך בני אדם לא הייתי חוששת אבל אלו מתים מיתה משונה הגיד לה המאורע ואמרה לה הלך תלך לה ותנשא אותך אשתך שהיו הדברים בינך ובינה הלך לעירה ומיד נתרפאה ונשאת אותו הגיד לה המאורע ואמרה לה אני... שמרתי באמונה הדברים שהיו בינינו. המצדיק את עצמו. שהולך בצדקות במעשים. מצדיקין עליו את הדין. כלומר שפורעין ממנו בעה"ז מיד כדי שיהיה זכאי וזך לעה"ב. הגעת. כשאתה פוגע בבני אדם את שש.
<h2>דף ח:</h2>
אם לשבט אם לארצו. כשהוא לשבט כלומ' לייסורי' לארצו במקום היובש למדין שאין הנאה בו לבני אדם. אם לארצו ואם לחסד ימציאהו. שצריכין לשדות ולכרמים מכלל דלשבט בהפך הוא. אפי' שנים כשני אליהו. שהיו צריכים לגשמים. סימן קללה הם בערבי שבתות. שאין בני אדם יכולין לתקן בערבי שבתות צרכיו. קשה יומא דמיטרא. כלומ' כשאין צורך להם כיומא דדינא, והאי דאמ' אי לאו דצריך לבריית', בזמנן בעי' רחמי ובטלי להו משו' היורדות בלא זמנם אלא דידענא דצריך להו כך פי' הראב"ד ז"ל.
שמש בשבת צדקה לעניים. שהב"ד עושה עם העניים שאין להם מלבוש ומלאכה להתחמם בה ומתחממים לשמש. ופרוטה שבכיס מתברכת. כשהעולם בריוח ובשובע הכל לוקחים ומוכרים והפרוטה מצוייה ומתברכת ורבה. בנגב. במקום היובש, חרבו מתרגמי' נגובו. נחת גדודיה. החיילים נחים כשתלמיה רוה. וגשם אין. למה בעבור איש מתהלל במתת שקר.
<h2>דף ט.</h2>
ומי שרי לנסויי לקב"ה. ואי ק"ל והא כל התורה הכי הוא אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם והיה אם שמוע תשמעו ונתתי מטר וגו', וי"ל דאי הוה כתיב אם עשר תעשר ה"ל כשאר תנאים שבתורה אבל מדכתיב עשר משמע שאומר אעשר מעצמי, ואראה אם אתעשר וזהו נסיון לבורא, וע"כ פי' ר' יוחנן עשר בשביל שתתעשר שיחמול הב"ה עליך ויעתרינך, כלומר כדאי ואי ההיא ינוקא הוה משמ' ליה הכי לא הוה קשיא ליה דהכי אמרי' בר"ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה וזהו כי היכי דתתברכו, אבל כשאומר בשביל זה לשון תנאי שמתנה עם הבורא וזהו נסיון כך כת' הראב"ד ז"ל. רב יוד. כך שמו. והא כתי' ויצא לבם. כלומר התינוק (עלה) [ענה] לו. ולא רמזה משה. והכתי' אלמ' רמזה. הוה יתבה אימיה. דההוא תינוק. ודלי עיניה ר' יוחנן למחזייה. כי גבות עינו היו גבוהים כדאיתא במציעא. אמרה ליה אימיה לההוא תינוק תא מהתם. כלומר תסיר משם שלא יקללך, כמו שעשה דריש לקיש הוא הענישו כדאית' במציעא [פ"ד ע"א]. מטר בשביל יחיד. אם צריך למטר שזרע הוא אחר זמן זריעת בני אדם או שדר בעיר שכולה גוים בא המטר בשבילו. ופרנסה בשביל רבים. שאם רבים צריכים שובע שתשלח ברכה לתבואות, הב"ה עושה אם זכו, אבל יחיד שנצרך שיתברכו תבואותיו אין הב"ה עושה שאינו משנה השנה בשבילו ומה שהוא מוריד מטר בשבילו בשבילו להשביח תבואותיו שלא יהיו גרועות משל אחרים אבל לעשות שדהו כשני שובע לא. וייראו. כלומר שנתגלו למה כי גוע כלומר שהרי מת אהרן ומנין דבי ר"ל שהרי כדר' שמעון. אי דילמא דהא אלא. אם ונפש כי תשבע אם תשבע דילמ' שמא תאמר בלבבך שמא תאמר. אלא ויאמר לא כי צחקת אלא, דהא מה שאמרנו והודו לה' כי טוב שהרי טוב ויש לו שמוש שאין לו אחר מאלו, אבל מ"מ אלו משמשים הם. רב ושמואל בר אידי ורב הונא בר ממא. מרוסתניא. עיר. הוה מסתברא לו כרבא. תזנהו דהוו קא מחזו אהדדי. שהיו מעיינים זה לזה כדי לומר אינו אומר לנו כמו שאומ' רבא.
<h2>דף ט:</h2>
זילו לשלמא. אינו רוצה שיתענשו על ידי. ויכול לכל. אם שדות של כלם צריכי' גשם הוא מוריד ולא לא' ת"ל לאיש, יכול כל שדותיו ואם כל שדותיו צריכים גשם ת"ל בשדה, אי בשדה יכול ירוקה לכולה, ת"ל עשב. הא משרא. כלומר ערוגה. מאי חזיזים. לשון רבים. כי היכי דמשקרי פום בדיתא היכי. [הכי] משקרא מיטריהו. כלומ' כי ודאי בכל הארצות הוא סימן זה למטר ובכאן אינו מוריד גשמים אפי' בסימן זה. ואיצטער. משלשולי. נהי לא. כלומר מטר. דקאתי מיטרא וסימניך מהולתא. כלומר נפה בתחלה מוציאה דקה ולבסוף הרבה. פסק מיטרא וסימניך חדיא דעיזי. רעי העזים בתחלה גס ולבסוף כשפוסק הוא דק. יזוקו כמו יצוקו. כלומ' רקיעים מציקים מים לעננים. חשרת. כלומ' אין העבים עושים דבר רק חשרת בלבד כמו שקבלו המים הם משיבות. ללמדך. כלומ' [מקרא] שלפנינו אתה למד שגדול יום הגשמים ול"ג הכא מכין הרים בכחו.
<h2>דף י.</h2>
שקול כ"ף ושדי ארי"ש דחשרת קרי ביה הכשרת. והויא לשון הכשר ותקון. חשוך ענני. כשהעננים הם בחשך אז הוא ריבוי המים וכשהם זורחי' אז זעורין וכו'. במאמ' הם תלויים. אלא מכונסות ועמדות כמין בריכה מליאה מים ותלויות במאמרו של הב"ה. ופירותיהי' גשמים. כמו האילן שנותן פירותיו והוא עומד בעמדו כך מים העליונים אינם חסרי' והגשמי' פירותי' והוא מחסד שגומל עמנו. ההוא בברייתו של עולם. שהיה כל העולם מים והב"ה הצריך באוצרות תהומות כמו שמכניס אדם מים בנאד. ארץ יש' שותה תחלה וכו'. עתידה בבל דחצדא בלא מטרא. כלומר שיקצרו בלא מטר כלומ' שאינה צריכה מטרא. אמר אביי נקיטי' טובעני ולא יובשני. כלומ' מה שאתה אומר אותם היושבים בין בצעי המים ולא אותם שיושבים במקום היובש.
מתני' בג' במרחשוון שואלין את הגשמים. בזמן רביעיה היא ור"מ היא דהכי שמעיניה בברית'. בז' בו. סבר לה כר' יהודא דאמ' (בבירה) [בבריתא] בז' וקא יהיב טעמא למילתיה דדין הוא להמתין עד ז' בו כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת בט"ו ימים ביום ובלילה דארץ יש ארבע מאות פרסה על ת' פרסה וירושלים באמצע, והרי מאתים לכל רוח (מהלם) [מהלך] כ' יום וי' פרסאות ליום כי זהו מהלך אדם בינוני, ויש להלכן בט"ו יום ומה שלא יוכל ילך בלילה מנהר פרת עד הים האחרון יהיה גבולכם, ולמחרת יום שמיני חג עצרת יתחיל להלוך. גמ' ובגולה עד ס' יום בתקופה. דהיני תקפת תשרי. טבות כשבא. אדם עשיר הוה ובאותו זמן היו מכניסי' עצים לצורך החורף. איבעיא להו יום ששים וכו'. כלומ' ולא ישאלו, או כלאחר ששים וישאלו. וסימניך עלאי בעו מיא. כלומ' רב היה מארץ מצרים [ישראל] כדאמרי' [גיטין ו' ע"א] כי אתא רב לבבל וארץ יש' היתה גבוה הרים סביב לה והיתה צריכין מים ועל כן היה אומר רב שהיה מארץ ישראל כלאחר וישאלו, ושמואל דהוה מנהרדעא שהיתה בשפילה לא היה צרי' מים והיה אומר כלפני ולא ישאלו וזהו דקאמר וסימניך שלא תטעה מי הוא האומר כלאחר או כלפני, עילאי וכו'. הילכתא יום ששים כלאחר ששים. והשתא הכל הולך לפי המנהג שנהגו בארצות כפי מה שהארצות נוהגים עד ששים דאנן בתר בני בבל גרירין.
מתני' הגיע י"ז יחידים מתענים אוכלי' ושותים משחשיכה. ואין צריך לאכול מבעוד יום ולהפסיק. [גמ'] מאן יחידים רבנן. מלשון חולין כדאמרי' בראש השנה כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי וכו'. שלא להפקיע את השערים. הכא יש לפ' כשרואין העם שגוזרין תענית יודעים כי צער בא לעולם או ממלחמה או מגשמים וכל אחד מחבא את התבואה שלו ומיקר ואין מוציאין לצורך השבת, אבל כשהתחילו בשני כבר הורגלו ומשתדלין לצורך השבת. וי"מ משום לקנות בבת אחת לתענית ולצורך השבת. אבל יחיד אימא לא. כלומר בשבילו לא יתיקרו השערים קמ"ל כי גם בעבורם יתייקר.
ומפסיקים בראשי חדשים ובימים הכתובים במגילת תענית. דוק' ליחידים אבל תענית ציבור אם התחילו אין מפסיקים כדאיתא לקמן פ' סדר תעניות, והקשה הראב"ד ז"ל ויחיד אמאי מפסיק והאיסור כולל הוא וגרסי' בירושלמי נשבע שלא אוכל מצה בלילי פסח לוקה ואוכל מצה בלילי פסח, שלא אוכל מצה אינו אוכל מצה בלילי פסח משום דכליל הכל והא נמי כשאמר להתענות חדש כלל הוא, ועוד הקשה על הירושלמי הא אמרינן לקמן יחיד שקיבל עליו שני וחמישי כל ימות השנה ופגע בו ימים הכתובים במגילת תענית אם גזירתינו קודמת לנדרו מדחה נדרו מפני גזרתינו ואם נדרו קודם לגזירתינו תדחה גזירתינו מפני נדרו ואמאי הלא איסור כולל הוא ואפי' אסור עולם נדחה מפני נדרו וכ"ש ימים הכתובים במגילת תענית ותירץ הוא ז"ל שתעניות אלו של יחידים ושל צבור ב"ד גוזרים תענית אינם נדר אלא קבלת יום יום בפני עצמו ואין מקבלים אותו אפי' ליומו שהרי אפי' נענו או ירדו גשמים מפסיקים ואלו היה עליהם תורת נדר כיון שהתחילו אפי' לשבתות אין מפסיקים, והיינו כשהצבור גוזרים והתחילו ולא נענו אין מפסיקים אפי' לראשי חדשים דכנדר כולל דאמי, ענין ציבור כי הלבבות רבות וכן גבי תענית יחידים אינם קבלת נדר מ"ה מפסיקי' דאינו אלא דבר יום ביומו דלצעורי קבלו עלייהו וקא איצטער, ולקמן נאריך בה בע"ה.
<h2>דף י:</h2>
תלמיד אני ואיני יחיד. ואפי' במס' כלה, אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא. לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה. פי' משום דחיישי' משום יוהרא. הרי שהיה מתפלל על החולה ונתרפא. על צרה ועברה הרי מתענה ומשלים. והקשה הראב"ד ז"ל מ"ש מתענית גשמים דמפסיק בו ביום כשירדו גשמים, וי"ל דכשירדו להם גשמים כל צרכן שוב אין צריכין בזה הפעם לגשמים ומ"ה מפסיקים אבל על החולה לא כל שעת' בעו למבעי רחמים דלא ליהדר. וכת' הוא ז"ל דמאי דקאמ' מתענה ומשלים כל ימי קבלתו שאם קבל עליו חדש יש לו להתענות כי השלמה שיכא ביה. למגרס הא לעיונו. למגרס מה שלמדו יכולין כי בזו לא יטעו הדרך, אבל לעיוני במחשבה ובכיון הלב יסיחו דעתם מן הדרך ויטעו. בכי טוב. משום דכתיב וירא אלים את האור כי טוב. משום מעיינא. טורח לבני מעים כשהולך. משום מזוני. שלא ימצא לקנות.
<h2>דף יא.</h2>
דיתיב בארבא. משום מזוני איכא משום מעיינא ליכא. מאוונא לאוונא. בתים שמוכרים מזונות בדרכים למ"ד משום מזוני ליכא שימצאו לקנות למ"ד משום מעיינא איכא. רב פפא. בעל בטן הוה כדאמר' במציעא [פ"ד ע"א] והוה אכיל ריפתא אכל פרסה קסבר משום מעיינא ואיהו לא מסתפי ממעיינא, ועוד יש לפ' דמדלא אכיל ליה בבת אחת הוה מתירא משום מעיינא. חשוכי בנים. כלומר שלא קיימו פריה ורביה, וי"מ מי שיש להם בנים רעים. זו מדת בינונים הוא. ואמרי' כי מחר נמות. הרעה נאסף הצדיק. שלא יבקש עליהם רחמים. היושב בתענית נק' חוטא. שמתבטל מתלמודו. וכי מאי זה נפש חטא זה. כלומ' אם נאמ' משום טומאת מת היה לו לומר מאשר חטא על הנפש על מת או על מת ומהו על הנפש דמשמע שהנפש חי.., והוא עושה חטא עמה הוי אומר זה שצער עצמן מן היין. דמסאב נפשיה. כלומ' שמטמא עצמו ולית [ליה] האי דיוקא דלעיל.
<h2>דף יא:</h2>
קדוש שרוי בתוך מעיו. כלומ' ולא ירעיבנו. בקרבך קדוש ומ"ה לא אבא בעיר של מעלה. כלומר בתענית, לא קשי' הא דצריכ' ליה נקרא קדוש. גומל נפשו. כלומ' פורש מלאכול מלשון ביום הגמל. כלבא אכול שירותיה. כלו' אין לו שכר אלא כמי שמתענה מפני שאין לו מה לאכול כלומר כי יותר הוא מפסיד בלימוד, נ"א ניכול לשון קללה.
אין תענית צבור. שיהא אסור בנעילת הסנדל ובשאר הדברים אלא ט' באב, י"מ משום שיש להם גשמים והם בעומק ואין זה נכון דא"כ מאי קאמר אלא ט' באב ועוד הרי יש להם כמה תעניות שאינם משום גשמים, וי"מ בבל אין שום תענית שיאסרו במלאכה משום שהם עניים ולא ברחיצה ובסיכה מפני שאין האויר בריא, וכן נעילת הסנדל, כך כת' הראב"ד, והרמב"ן ז"ל לפי שאין בבבל סנהדרי' ונשיא ואין ב"ד גוזר עליהם אלא כ"א מקבל על עצמו, הילכך אפי' הם כמה תעניות מקרי אבל בא"י יש שם סנהדרי' ונשיא וב"ד גוזרי' עליהם, אלא ט' באב לפי שכך גזרו ב"ד מתחלה לדורות ואמ' כי כן מפו' בירוש'.
יחיד שקבל עליו שני תעניות בזה אחר זה אפי' אכל ושתה כל הלילה. פי' לילה האמצעי שנר' כמפסיק תעניתו, ולמחר ביום השני מתפלל תפלת תענית ודוק' שאמ' ימים סתם ולא יזכיר לילות אבל אם הזכיר לילות בקבלתו כבר הפסיק ומשלם שנים אחרים ודוק' נמי שאמ' שני ימים ולילותיהם סתם אבל אמר אלו ב' ימים אפי' אכל בחצי היום משלים תעניתו דהכי אמרי' בירו' בנדרים פ' קונם נדר להתענות ושכח ואכל כבר אבד תעניתו, ר' אבא בשם רבנן דתמן אמ' והוא שאמר יום סתם אבל אמר יום זה מתענה ומשלים. לן בתענית. כלומ' שלא קבל מתחלה אלא יום א' וכשהגיע הלילה נמלך שלא יאכל ולן כל הלילה ההיא ולמחר בתעניתו אע"פ שקבל עליו משחשיכה למחר אין מתפלל עליו תפלת תענית וכ"ש כשלא היתה שם שום קבלה אע"פ שלא אכל הלילה האמצעי שאינו מתפלל תפלת תענית. אמר רב יוסף מאי קסבר רב הונא מתענין לשעות והמתענה לשעות אינו מתפלל תפלת תענית. פי' דהוי מילת' דמי לתענית כמי שאומר הריני בתענית למחר עד חצי היום ונמלך למחר שלא יאכל כל היום כך זה לא קבל אלא יום א' ונמלך והוסיף עליו בלא קבלה מבעוד יום הילכך אין מתפלל תפלת תענית אבל מ"מ תענית הוי לענין שאם אמ' הרי עלי תענית והתענה יום בהמלכה כבר השלים תעניתו. א"ל אביי לעולם קסבר מתענין לשעות. ויוצא מנדרו ומתפלל תפלת תענית דהתם גבי תענית שעות כבר קבל מבעוד יום לחצי היום (מהא) [מיהא] אבל הכא לא קבליה ליום שני מעקר' לא חציו ולא כולו לא הויא קבלה ליום כלל. קנקנים של גוים. של חרס כלו אם יהיה להם היתר כשהיה בלי שום הכשר דמלוי וערוי ג' ימים וזה שהשיבו דלאחר י"ב חדש. שמש משה. כלומר כי לא מצינו בו עדיין בבגדי כהונה כי אחרי כן הלבישם לבני אהרן, ובחול לא היה משתמש. בחלוק לבן שאין לו אימרא. הוא בגד שעושין על שפתי הבגדים ולנוי ולחוזק שלא יקטע, וי"מ כדי שלא יחשודוהו ואינו נכון כדכת' רש"י ז"ל.
<h2>דף יב.</h2>
אמר רב חסדא הא דאמרת מתענין לשעות הויא שלא טעם כל אותו היום. פי' מילתיה דרב חסדא מיירי כגון שאמר הריני בתענית למחר מחצי היום עד הערב ויש כאן קבלה מבעוד יום לחצי היום וזה היה מדמה לעיל רב יוסף לדברי רב הונא דקאמ' לן בתעניתו כמו שפי' לעיל, והשתא קאמר רב חסדא דהא דאמרת מתענין לשעות בקבלה מבעוד יום הוא שלא טעם כל אותו היום קודם חצי היום של קבלתו שאם אכל אין תענית עוד כל אותו היום אבל אם לא אכל יוצא הוא בנדרו ומתפלל תפלת תענית, והאי הוא דאקשי ליה תעניתא מעליא הוא לא צריכא דקא ממליך, כלומר לחצי יום ראשון וקמ"ל דהואיל ולחצי יום אחרון קבלו מבעוד יום השת' נמי יוצא בנדרו, ומאי דקאמר רב חסדא כל תענית שלא שקעה מיירי כגון שאמ' הריני בתענית למחר עד חצי היום דאם אכל בחצי היום מיד לאו כלום הוא ואינו יוצא בו בנדרו, ואיפש' שאם המליך עליו בהמלכה שיוצא בו ידי נדרו ומתפלל תפלת תענית לערב, ונמצא השת' דשמעת' קמיית' דרב חסדא באה לאורויי דאפי' ריח תענית אינו כלל לא בערב ולא בבקר, כך פי' הראב"ד ז"ל, וכמדומה שהירוש' פליג אגמרא דילן התם בנדרים דמשמע התם דאפי' עד חצי היום ואכל הוה קרוי תענית.
אנשי משמר מתענים ולא משלימים. אלמא אעפ"י שלא שקעה עליו תענית קרי ליה תענית ואת אמרת אפי' ריח תענית ליכא. לצעורי. כלומ' (או) [לא] לשם תענית היו מקבלים אלא כדי להצטער עם הציבור. מבני סנאב. כהנים היו מפני שי"ט שלנו היה והכהנים היו עושים אותו י"ט.
התם לשמוטי נפשייהו מבי נשיאה. כדי שלא יחזיקו בו לאכול עמהם, מיהו נפקא לן משמעת' שאם אמר הריני בתענית למחר עד חצי היום ואם נמלך למחר להשלימו (אשלימהו) [השלמתו] תענית הוי ומתפלל תפלת תענית לערב וחייב לקיים נדרו שהרי באה בקבלה מבעוד יום במנחה וכ"ש שיצא בו ידי נדרו, אבל אם אין בו קבלה מבעוד יום אפי' התענה כל היום אין לו שם תענית, ומי' אם אמר הריני עלי שלא אוכל עד חצי היום איזה שעה שיאמ' נדר הוא ואסור לאכול אבל בלשון תענית אינו נאסר, ולעיקר שמעתין איכא למידק דקת' כל תעניות שלא שקעה משמ' הא שקעה מיד מותר לאכול, ומכאן היו נוהגים הרבה בני אדם מיד ששקעה חמה ולא היו ממתינים לצאת הככבים, ורבי' אלחנן ז"ל כתב חדא דכיון חזי מה עמא דבר ונהגו להתענות עד צאת הכוכבים והא דאמרי' הכא שלא שקעה ר"ל גמר שקיעה והיינו בצאת הכוכבים, וא"ת והלא אפי' נמי ט' באב שצריך להתענות לילה ויום איכא מאן דשרי פ' מקום שנהגו בין השמשות שלו בכניסתו, ואע"ג דמסיק התם דבין השמשות דיצאתו שרי ותירץ רבי אלחנן ז"ל דשאני עיול יומא מאפוקי יומא דעיולי יומא דהיינו ליכנס בתענית דשרי בין השמשות כגון בערב ט' באב למאן דשרי, אבל אפוקי יומא דהיינו בסוף תענית ודאי לא נפיק אלא עד שיהיה ודאי לילה ובירוש' אמרו עד שיראה ג' כוכבים בינוניות וכן נהגו, והת' בזבחים דקדקו התוס' בשקיעת החמה כפי מה שכתבתי.
למפוחא מלי זיקא. נאד מלא רוח שאין לו תועלת. במנחה. כלומר בזמן המנחה אבל לא בתפלה. ושמואל אמר בתפלת המנחה. כלומ' באלהי נצור לשוני יאמר הריני לפניך למחר בתענות יחיד ומי' אמרו בשם ר"ת דסגי בקבלה אף בלילה וגם סגי במחשבה דלא בעי' הוצאה בפה אלא גבי שבועה דכתי' לבטא בשפתים, והתם בשבת כת' רש"י ז"ל שאין מתפללין יחידי עננו עד המנחה שמא יאחזנו בולמוס ונמצא שקרן בתפלתו, וכן היו נוהגי' הגאונים ז"ל, ומי' מן התלמוד משמע דאין קפידא אם ימצא שקרן בזה דכבר אמרו ירדו גשמים קודם חצות אוכלים אע"פ שכבר התפלל תפלת תענית.
דכת' במגילת תענית להן כל איש דאייתי עלואי מן קדמת דנא ייסר עצמו בצלו. כלומ' ימים הכתובי' במגילת תענית אין מתענין בהם אבל אם יש שום אדם שנדר קודם תקנה זו להתענות בשני ובחמישי חל בא' מהם מימים טובים הללו ייסר בצלו כלומר אין לו לקיים אותו תענית אלא אוסר עצמו בתפלה ומקבלו בתפלת המנחה של אותו תענית, ואם לא עשה כן אינו תענית ועשהו י"ט והיינו כותיה דשמואל והוא לשון צוויי, והשת' ליכא לפרושי צלו בתפלת המנחה דהשת' התפלה אינו אוסרתו אלא הוא אוסר את עצמו בתפלה, וכ"ת ומ"ל דבתפלה קאמ' וי"ל אי לאו הכי מאי רבות' דהא קבלה מקמיית', ומסתמ' בתפלת המנחה וליכא תנא דקאמר מבערב. יאסר. כלומר אינו לשון ציווי אלא פועל עומד והוא אומ' קודם שתדחה גזרתינו צרי' שיאסר שקיבל עליו אותן תעניות מן קדמת דנא ויהיה עומד בו.
יחיד שקבל עליו ואם נדרו קודם לגזרתינו. פי' שכבר התחיל בתעניתו קודם ליום זה שהוא י"ט, תדחה גזרתינו מפני נדרו דהייני איסור כולל וכיון שהתחיל בהיתר גומר אף באיסור, ואם גזרתינו קודמת לנדרו שעדיין לא התחיל ביום שמותר בו להתענות אע"פ שנדרו כלל, ידחה נדרו מפני גזרתינו דלא הוי כולל כה"ג, וכמי שנודר להתענות בימים הללו או בשבתות או בימים טובים דלא הוי נדר ויאכל, ולפי' אמרו תענית ציבור אם התחיל אין מפסיקין מפני שהוא חזק כנדר דוקא התחילו אין מפסיקין אבל לא התחילו לא, וא"ת וכשנודר על אלו הימים על שבתות למה לא יתענה הלא אמרו הנדרים חלים על דבר המצוה כדבר הרשות, וי"ל דזהו שאמרנו לעיל דתענית אינו נדר גמור אלא לצעורי קביל עליה והא איצטער ואין לו לצער עצמו בשבתות ובימים טובים. עצמן אבל קודם לכן הרי הוא ככולל, ואומ' ואין מפסיקין, ואומ' הרשב"א נר"ו שאם נדר שלא לאכול שום דבר בשבת שאינו נדר כדאמרי', אבל אם שלא לאכול פת אבל שיאכל דברים אחרים שהוא נדר וציבור נמי הוא נדר ואינו נדר גמור, הוא נדר לענין שהיא חזק שאם התחילו אין מפסיקי' ואינו נדר גמור לענין שאינו צריך היתר, דאי היה נדר לעולם לא היה להם היתר אלא בשאלה לחכם שהרי אפי' נדרי שגגות קונם אשתי נהנת לי שגנבה את כסי וידע שלא גנבה צריך היתר חכם גם זה אע"פ שהוא על דעת גשמים צריך היתר חכם אע"פ כי לזה כבר כתבתי בשבועות בענין נדרים של צבור בס"ד מ"מ מדלוה אדם תעניתו משמ' דלא הוי נדר, ומאי דאמרי' דיחיד אין תעניתו נדר כולל, התם הוא משום דכל יום ויום מקבל בעצמו, אבל הכא שקבל כל השנה כולה ודאי כלל הוא. ולענין פסק הלכה הריא"ף פסק כשמואל דבתפלת המנחה משו' דרב יוסף קאי כותיה דקאמ' כשמואל מסתברא, והראב"ד ז"ל כת' דאינה ראיה דרב יוסף לא פסק הילכת' אלא מסתברא קאמר ומשו' מסתברא לא דחי' מילתיה דרב דקי"ל מילת' בין רב ושמואל וקי"ל כרב באיסורי, ומי' כל הסכמת ציבור להתענות אין צריך לא למנחה ולא לתפלת המנחה אלא ש"ץ מכריז והתענית מקובל ומתפללי' תפלת תענית וראיה לזה מהא דאמרי' לקמן בסדר תעניות בתרא ר' יהודא נשיאה גזר תעניתא א"ל ריש לקי' לר' יוחנן והא לא קבילית מאורתא א"ל אנן אדבית ריש גלות' סמכי', וכבר כתבתי למעלה שטת רת"ם ז"ל.
עד מתי אוכל ושותה. פ' בכל התעניות כשמתענה למחר שהוא בהן משתחשך דהיני כל התעניות חוץ מט' באב כדאמרי' אין תענית צבור [ב]בבל (ל), עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר וכו'. אמר רבה לא שאנו אלא שלא גמר. פי' שלא נטל ידיו עדיין לברך ולא גמר סעודתו אבל גמר שנטל ידיו לברך וכ"ש אם בירך אינו אוכל. אתיביה ישן עמד הרי זה אוכל. וקס"ד דישן על מטתו קאמר דודאי גמר סעודתו וקאמר עמד אוכל ומשאני התם בשלא סילק, כלומר שישן בשלחנו ולא בירך עדיין נמצא דלהאי לישנא אזלי' בתר גמר סעודה. איכא דאמרי לא שאנו אלא שלא ישן. פי' אפי' בתוך סעודתו דחשיב ליה כגמר סעודתו אבל ישן אע"פ שלא גמר אינו אוכל. איתיבה אביי ישן ועמד אוכל. אלמ' אע"פ שישן אוכל, התם במתנמנם. כלומר שלא ישן אלא נים ולא נים, הא דאמרי' נים ולא נים כבר פירשוהו תוס' במגלה דנים מיירי בתחלת הלילה שהוא ישן ולא תיר מיירי בסוף הלילה דאי לאו הכי חדא מילתא היא. ולענין פסק הלכה קי"ל כלישנא בתרא דהכל תלוי בשינה ואפי' תוך סעודתו ובמתנמנם מותר ואית דסברי כלישנא קמא וריא"ף אינו סובר כן אלא כלישנ' בתרא ולקולא דוק' ישן אבל אם לא ישן אע"ג דאמ' אוכל (דקולא) דקולא דרבנן היא וכן סובר הרמב"ם ז"ל ומיהו הא דאמרי' בגמ' וכן נמי אחר גמר סעודה אבל התנה אפי' ישן וגמר אוכל וכן ראיתי בצרפת כי רבי' נר"ו היה מזהיר לתלמידים בי' ימי תשו' לקום בלילה ולאכול, והא דאמרי' שצריך תנאי דוק' לאכילה אבל לשתייה אין צריך תנאי לפי שאין קבע לשתייה.
<h2>דף יב:</h2>
יחיד שקבל עליו תענית. פי' בסתם אסור בנעילת הסנדל חיישי' שמא תענית צבור הואי, והאי דנקט נעילת הסנדל ה"ה לכלהו למפסקה מבעוד יום לרחיצה ולסיכה אלא חדא נקט. היכי עביד. פי' בענין שלא יהא מחוייב נהוג כתענית צבור, לפניך למחר בתענית יחיד. אמרי ליה לרב ששת קאתו רבנן לתעניתא וכו'. פי' לתענית צבור שהיה גוזר רב ששת. אקפד אמ' דילמא מיכל נמי הא אכלי. פי' משחשיכה שאין מפסיקי' מבעוד יום כי אין לפ' שהיו אוכלי' ביום התענית כי ודאי לא היו פורש' מן הצבור. אביי ורבא סיימי אפנתא. פי' מנעלים דקים וקטנים לשנויי. מרימר ומר זוטרא מחלפי רבנן דבי רב אשי סיימי כאורחיהו. סברי לה כי הא דאמ' שמואל אין תענית ציבור, פשטא דמילת' דקא מהדר סברי לה הני דבי רב אשי ואית דמפרשי דאמ' להו דלעיל נמי קאי.
הא דאמרי' אין תענית צבור בבבל וכו'. י"מ משום דבבבל טובעני ולא יובשני ואין צריכי' להתפלל על הגשמים ואין זה נכון, וכי כל תענית צבור משום גשמים היה והלא על כל צרה שלא יבא יש תענית צבור, והראב"ד ז"ל פריש בשם אחר כי אין תענית צבור בבבל שיאסרו במלאכה מפני שהם עניים ולא ברחיצה ובסיכה שאין האויר בריא וכן נעילת הסנדל, והרמב"ן ז"ל פי' על פי' הירוש' אין תענית צבור בבבל סנהדרי ונשיא דאין ב"ד גוזר עליהם אלא כל א' מקבל עליו וכו' כמו שכתבתי למעלה.
אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע, כי אמריתה קמיה דשמואל אמר נדר הוא זה ולא סגיא דלא משלים. פי' למה אתה אומר שיפרענו וכי נדר הוא שצרי' שיפרע מה שנדר, צערא הוא דקביל עליה, והא צוער, ולא מצי להצטער טפי. איכא דאמרי לא יהא אלא נדר. פי' שנדר לתת צדקה כל שלא בא(א)תה ליד גבאי אפי' הקצהו יזיף ופרע כדאמרי' בערכין והכא נמי כל היכא דלא אשלים תעניתיה כמי שלא באתה ליד הגבאי דאמי שהרי בידו הוא וקבלת תענית אינו אלא לצדקה כלומר מתנדב מחלבו ודמו ותמורתם אינו אלא יתן לעניים ואומדן דעת' הוא דקביל עליה הילכך לוהו פורע, ולענין מעשה לאדם שקבל עליו להתענות יום ידוע אם ילונו ויפרענו או נאמר שהוא כנדר, הראב"ד ז"ל כת' כי לוה ופורע שכן פי' הוא ז"ל כי הא דאמרי' הכא לוה אדם תעניתו ופורע בין ביום זה בין ביום סתם קאמרי' וראיתו מהא דאמרי' ר' יהושע איקלע לבי רב אשי עבידו ליה עגלא תלתא, אמרו ליה לטעום מר מידי אמר להו בתענית קא יתיבנא ולוזיף מר וליפרע, ואם אית' דאיכא פלוגת' בין יום זה ליום סתם ק' היכי קאמרי ליה בהדיא ולוזיף מר וליפרע, ושמעתי מפי מורי הרשב"א נר"ו בשם הר' יונה ז"ל דהתם ה"ק כי דרך בני אדם שיקראו לחביריהם בסעודה שמבקשים סבות שיאכלו עמהם והכא אמרו ליה לר' יהושע ליכיל מר מידי אמ' להו בתענית' קא יתיבנא אמרו ליה ולוזיף מר וליפרע כלומ' שמא התענית שאתה מתענה הוא מאותן שאדם מקבל עליו א' בשבוע, וא"כ הוא מדוע לא תאכל עמנו ותפרענו, ואמ' להו בחלום ואה"נ שהיה יכול לומר להם היום הזה אמר אלא האמת אמר ומורי הרשב"א נר"ו אמ' כי זהו בודאי דוחק היה [הוא] ונר' כסברת הראב"ד ז"ל.
יפה תענית לחלום כאש בנעורת ובו ביום ואפי' בשבת. צרי' לדקדק מה ענין זה שהחמירו כ"כ בענין החלום ולומר אפי' בשבת הלא על ענג שבת הזהירו חכמים ז"ל כמה, ועוד אמרו כמה על החלום שאמרו החלומות שוא ידברו וכו' ולענין המתענה בשבת משום תענית חלום אם יאמר עננו כת' בס' המנהיג בשם ה"ג שיאמ' באלהי נצור לישני דהואיל ועושה תענית בשבת לא יהא ענני חמור מין התענית עצמו וקובעו ברכה לעצמו ושאלתיו לה"ר פרץ נר"ו ואמ' כי אינו אומרו דאין מקום לתפלה בשבת לאומרו.
מתניתין. הגיע ר"ח כסלו וגו' עברו אלו ולא נענו אסורי' במלאכה. גמ' מה"מ. פי' שיהא אסור במלאכה דבשלמא סיכה ורחיצה הוא תענוג רוח ודין הוא שיהא אסור אלא מלאכה אדרבה היה לנו לומר שיעשה מלאכה כדי שיצטער טפי, ומשני כדכתי' [יואל א'] קדשו צום קראו עצרה ומה עצרת וגו'. אי מה עצרת מאורתא. פי' אסור בעשיית מלאכה אפי' צום בלילה נמי, וכ"ת הכי נמי הא קי"ל דתענית ציבור בלילה מותר בעשיית מלאכה, וכדאיתא לקמן [י"ג ע"א] כשאמרו תענית צבור אסור במלאכה לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר, ומשני' לההיא מאסיפת זקנים מה אסיפת זקנים ביום כי בלילה כל א' הולך לביתו אף צום ביום. מצפרא כנופיה. כלומר אסיפת זקנים לחפש בענייני העיר בשחר. היכי עבדי מצפרא לפלגיה דיומא מעיינינן במילי דמתא. כלומר מי שגזל לחבירו שום דבר. קרינן ומפטרינן. ואה"נ כי בשחר כבר התפללו. וריבעא דיומא מצלינן ובעי' רחמי'.
<h2>דף יג.</h2>
איפוך אנא. פי' כי כפנייא דיומא ליעיינו במילי דמתא. ואני יושב ודומם עד למנחת הערב. משמ' שהיה שותק ויושב ושומע לכ"א וא' עד למנחת ערב אלמ' מצפרא הוה. כל תענית שהוא משום אבל. כלומר כל תענית שאסרו חכמים רחיצה משום אבילות כגון ט' באב שהוא משום אבילות של בית המקדש וכ"ש אבל ממש שמתו מוטל עליו, אסור בין בחמין בין בצונן. וכל שהוא משום תענוג כגון תענית ציבור. כלומ' וכל שאסרוהו משום שאם ירחץ היה לו תענוג וצרי' שיתענה כגון תענית צבור בחמין אסור בצונן מותר. אמר רב אידי אף אנן נמי תנינא (ונופלין) [ונועלין] את המרחצאות. פי' מדקאמ' מרחצאות מסתמא מחמין קאמ' א"ל אביי ודאי מהכא ליכא למידק שיהא צונן אסור דודאי נקט מרחצאות וה"ה לכל ואפי' צונן (כל דבריך) [דלדבריך] אם היה אסור בצונן היכי ה"ל למיתני סוכרין את הנהרות זה אינו דודאי אין אדם יכול לסכר את הנהרות ומעתה מאי דיוקא ממתני'. אמ' רב (ששת) [שישא] בריה דרב אידי הכי קשיא ליה. כלומר רב אידי כשהיה מדקדק ממתני' הכי קא קשיא ליה, מכדי קתני אסורי' ברחיצה, ונועלין את המרחצאות למה לי, למימר' דבחמין אסור, כלומר מה שאמרנו אסורי' ברחיצה במרחצאות, ובצונן מותר. לימא מסייעא ליה כל חייבי טבילות. כגון נדה, טובלין כדרכן בין בט' באב בין בי"ה. במאי אילימא בחמין טבילה בחמין מי איכא שאובין נינהו. דודאי אחרי אשר הוחמו באש ונתנן אחרי כן במקוה שאובין נינהו. אלא לאו בצונן וחייבי טבילות הוא דטבלי כדרכן כ"ע לא. אלמ' סיוע דבט' באב בין בחמין בין בצונן אסור. לעולם בחמין. וליכא סייעתא מהכא, וכי תימא חמין שאובין נינהו לא נצרכה אלא לחמי טבריה דהוו חמין וליכא משום שאובין, אבל לעולם אימא לך דבצונן מותר וליכא סייעתא מהכא לרפרם. אי הכא היינו דקת' עלה דההיא דכל חייבי טבילות. כלומ' הא דקת' ובכמה מקומות הלשון זר דבמקום הא דקת' אומ' היינו דקת', א"ר חנינא סגן הכהנים כדי בית אלהינו לאבד עליו טבילה אחת אא"ב דת"ק הוה סבירא דבין בצונן בין בחמין מותר הייני דקאמ' בה ר' חנינא ודאי הכל אסור דבודאי שנאבד טבילה אחת אא"א דת"ק קאמ' דחמין אסור ובצונן מותר לכ"ע ואפי' ר' חנינא מודה היכי קאמ' כדאי הוא שנאבד טבילה דהא בטיל דאפ' בצונן אלא ודאי כדאמרן והוו סייעתא, ומשני באתרא דלא שכיחי צונן ולעולם אימא לך דלכ"ע בצונן מותר, וכ"ת היכי קאמר כדאי הוא שיתבטל וכו' מיירי באתרא דליכא צונן והילכך הכל מבוטל.
ת"ש כשאמרו אסור ברחיצה בתענית ציבור לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר, וכן אתה מוצא במנודה ובאבל, מאי לאו אכולהו. כלומ' מה שאמרו וכן אתה מוצא במנודה ובאבל אכולהו מילי דאמרי' קאמ' דאותו דין אית ליה דאסור ברחיצה כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר, ומעתה במאי אילימ' בחמין מי שרי אלא לאו בצונן וקאמ' דבתענית צבור כל גופו אסור ואפי' בצונן, ותיובת' דרפרם דקאמ' בתענית צבור בצונן מותר ומסייע ליה במ"ש ולענין אבל שאמ' אסור בין בחמין בין בצונן, ומשני לא אשארא, כלומר מאי דקאמרי' וכן אתה מוצא באבל ובמנודה לא קאי לכל הדברים אלא לנעילת הסנדל אבל מרחיצה לא מיירי הילכך לעולם אימ' לך דבחמין איירי מאי דקאמר דבתענית צבור אסור כל גופו אבל הצונן מותר דמאחר שתאמ' כי לא קאי אאבל א"כ אין לך הכרח שתאמר דבצונן קא מיירי, וכן נמי צריכינן דלא קאי אמלאכה דמנודה אינו איסור בעשיית מלאכה וכן אבל לא קאי על התיר דקת' בלילה מותר בעשיית מלאכה דאבל אסור בלילה קאי [אלא] אנעילת סנדל, ומ"מ סוגיין דהכא דמנודה אסור בנעילת הסנדל ורי"ף כת' במשקין לקולא דעלה בתיקו, ושם נאריך בס"ד.
ת"ש דא"ר אבא הכהן וכו' ורחץ בצונן כל שבעה. אלמא אבל מותר לרחוץ בצונן וקשיא לרב חסדא דאמר לעיל אסור ומשני התם כשתכפוהו אביליו, כלומר גבי ר' יוס' [בן ר'] חנינא שהתירוהו לרחוץ משום שתכפוהו אביליו, וראיה מדקאמרי' ומתו בניו, אלמא דמיירי בשתכפוהו ופי' תכפוהו שלא השלים ימי אבילות הבן הראשון עד שמת הבן השני כדתניא שהתירו כשתכפוהו. מקל בתער. כלומ' שנוטל משערו מעט בתער. נתר. שמכבסים בו הבגדים. רבא אמר גרסי' אבל בחמין אסור בצונן מותר מידי דהוה אבשרא וחמרא. דלא סגי בהכי הכי נמי רחיצה.
<h2>דף יג:</h2>
מתיבי אין הבוגרת רשאה לינוול עצמה בימי אבל אביה. פי' בוגרת שהיא קרובה להנשא, וכדי שלא תתגנה ותנשא התירו לה שלא תנהוג ימי אבל אביה. הא נערה. שלא הגיע לנשואין רשאה ותנהוג ימי [אבל] אביה ובמאי קאמ' דבוגרת אינה רשאה ונערה רשאה, אילימא בחמין היכי קאמ' אין הבוגרת רשאה לנהוג אבילות ותרחוץ. והא אמר רב חסדא אבל אסור לרחוץ אצבעו בחמין. ומדהחמירו כולי האי בחמין היכי משתרו כולי האי גבי בוגרת כל גופה עוד דהא מ"מ אצבעה אסור דליכא נוול ואיך יהיה כל גופה מותר אלא בצונן קאמר דשריא ונערה [לא] שריא ותיובתא דרבא דאמ' אבל מותר בצונן, ומשני אכיחול ופיקוח [ופירכוס] מאי דקאמרי' דבוגרת שריא ונערה לא שריא אכיחול אבל לעניין צורך צונן אימא לך אף נערה שריא, והא דאקשינן מדרב חסדא לא הוה מצי לאקשויי מדרבא דקאמ' אבל אסור בחמין משום דדילמ' רבא בשאר אבלים קאמר אבל בבוגרת מודה דשריא אבל רב חסדא דקאמר אצבעו ליכא למימר הכי דמדאסרי כולי האי לא הוו שארו לבוגרת כל גופה כדאמרי'. איכא דאמרי אמר רב חסדא זאת אומרת אבל אסור בין בחמין בין בצונן. פי' מדקאמרי' דכשתכפוהו אביליו התירוהו בתכבוסת מכלל דבשאר אבלים שלא תכפוהו אסור בתכבוסת וכ"ש ברחיצה. ומ"ש בשרא וחמרא דשארי ומשני לפכוחי פחדא הוא דשארו ליה. כדי שיאכל וישתה וישכח הצער, הכא משום תענוג הוא הרחיצה ולפי' אסור. לימ' מסייעא ליה אין הבוגרת רשאה ובמאי אילימא בחמין הא אמר רב חסדא וכו' אלא לאו בצונן וקת' נערה רשאה ואסירא.
הילכת' אבל אסור כל גופו בין בחמין בין בצונן ופניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר. וסיכה אסירא אם אינה להעביר הזוהמא ובוגרת מותרת בצונן, וג' דינין הם אבל כדאמרי' ודין ט' באב אסור בין בחמין בין בצונן אסור ואפי' להושיט אצבעו קטנה כדאית' בפ' מקום שנהגו [נ"ד ע"ב] כל היכא שהוא לתענוג, דהיכא שרוצה להתפלל רוחץ כדרכו כגון שעשה נקביו כדאמרי' להקביל פני רבו עד צוארו [יומא ע"ז ע"ב], להקביל פני שכינה לא כ"ש, ודין תענית ציבור בחמין אסור בצונן מותר ואפי' כל גופו כדאית' לעיל [ו' ע"א] ממתני' דנועלין את המרחצאות וכו'.
והיכן אומרה בין גואל לרופא. פי' הראב"ד ז"ל דהכא ביחיד שקבל עליו תענית צבור עסקי' או ביחיד שקבל תענית סתם דאמרי' חיישי' שמא תענית צבור קבל עליו משום דסתם (עדים) [דנים] להחמיר, וכיון דתענית ציבור נוהג אומרה בין גואל לרופא וליכא לפרושי דבתענית יחיד קימי' מהא דאמרי' פ' במה מדליקין תני רב הושיעא וכו' יום שאין בהם קרבן מוסף כגון שני וחמשי של תענית ומעמדות יש בהם משום הזכרה בשומע תפלה וההיא בתענית יחיד הוא דומיא דמעמדות, ואם איתא דהכא נמי בתענית יחיד קיימי' לקשי מההיא דהתם בתענית יחיד, והכא ביחיד שקבל עליו תענית צבור או בסתם. וכי יחיד קובע ברכה לעצמו. תינח תענית צבור שנוהג על עצמו אבל ברכה האיך נוספת על עצמו. הני עשרי' וארבעה הויין. פירו' שש"ץ מברך כדאית' לקמן [ט"ו ע"א] שאומר מי שענה וכו' אלא לאו יחיד שקבל עליו תענית יחיד (וצבור) יחיד שקבל עליו תענית צבור, וקת' שזה מתפלל י"ח וזה מתפלל י"ט אלמ' יחיד קובע ברכה לעצמו. לא לעולם ש"ץ וכ"ת א"כ כ"ד הויין, בקמית'. פי' בתענית הראשונו' דליכא כ"ד. ולא והתניא וכו' הא לעשרים וארבעה זה וזה שוין. וקס"ד דכשם דבאמצעיות נתנו הכי נמי איתנהו בראשונות.
תנא ושייר. פי' ודאי בראשונות נמי ליתנהו וכ"ת אמאי לא חשבינהו בדברי' שיש הפרש בין ראשונות לאמצעיות, שיירם, ומאי שייר דהאי שייר אלא לא תתרץ תנא ושייר, אלא ה"ק לעולם בראשונות ליתנהו באמצעות איתניהו וכ"ת אמאי לא חשבינהו ומשום דבאיסורי קא מיירי כלומר מדברי' שהיו אסורי' בזה ולא בזה אבל בתפלה לומ' באלו מתפללין זה ובאלו לא, לא קא מיירי וא"ת הואיל וחלוקים בכל אלו לאיזה דבר הם שוים, וי"ל לערב בין השמשות זה וזה שוין שהוא מותר לאכול, וכדאמ' שמואל בפסחים תעניות צבור בין השמשות שלו מותר הראב"ד ז"ל.
ואיבעי' אימ'. דלעולם בראשונות ליכא עשרי' וארבעה [ו]לא תקשי מהא בריית' דקת' אין בין שלש ראשונות לאמצעיות דקאמרת הא לעשרים וארבע זה וזה שוין, דודא' שוין דבאמצעיות ליכא עשרי' וכמו כן בראשונות. ולא והתניא אין בין שלש אמצעיות (לשלש) [לשבע] אחרונות אלא באלו מתריעין ונועלין את החנויות הא לעשרים וארבע זה וזה שוים. וכי היכי דאיתנהו באחרונות איתנהו באמצעיות. וכ"ת הכא נמי תנא ושייר והא אין בין קת'. משמ' אין בין אלו אלא זה בלבד. ותסברא אין בין דוק' הוא, והא שייר תיבה. דאיתנהו באחרונות ולא באמצעיות דלא קת' ומדלא קת' ה"ה בכ"ד, דאיתנהו באחרונות ולא באמצעיות.
<h2>דף יד.</h2>
אי משום תיבה לאו שיורא הוא. ולעולם איתנהו הכא והכא ותיבה הייני טעמ' דשיירא, דמילת' דצניעא קת' דפרהסיא לא קת' ולא הוה מצי לתרוצי הכא מילי דאיסורי קת' (דתפלה) [ותפלה] לא קת' דהא באחרונות מילי דתפלה קת'. אמ' רב אשי דיק' נמי. דלכ"ד, אחרונות ואמצעיות שוין דקת' מה אלו האחרונות יתירות על הראשונות, כלומ' על האמצעיות שהם ראשונות לאחרונות אלא שבאלו וכו' הא לכ"ד זה וזה שוין. וכ"ת הכא נמי תנא ושייר. וקאמרי אלו קת' דמשמ' דכל מה דאיכא ביניהו קת', ותסברא דוק' והא שייר תיבה, אי משום תיבה לאו שיורא דהא קת' לה באידך פירקין, ופירושי קא מפ' היתרון שבאחרונות על הראשונות וזה אינו שיור. השתא דאתית להכי. דמשום דקתני לה באידך פירקין לאו שיורא הוא, א"כ לכ"ד דהוי דייק רב אשי זה וזה שוין נימא דאינם שוים דהא לא שיירו ומנאו באידך פירקין בכל הני האחרונות, ורב אשי סבר תיבה דסמיכה במה אלו יתירות על הראשונות איכא למימר דפרושי מפרש ואזיל ואשבע אחרונות בלבד קאי, אבל כ"ד [דלא סמיכא ע"כ] דאמצעיות נמי קאי, ומ"מ לא איפשט כו' אי אית בהו כ"ד בראשונות ובאמצעיות או לא.
מאי הוי עלה. יחיד היכן אומרה וכו' והילכתא בשומע תפלה ואיכא מ"ד דדוק' יחיד אבל צבור המתפללים יחידים מתפללים בין גואל לרופא דלאו קביעות' דיחיד לעצמו הוא (ודהר) [דהרי] צבור קבעי ליה ולא נהיר'. נקיט מציעתא בידך. פ' ומתרצן (כללהו) [כולהו], פי' ההיא דמתענות באחרונות ואין מתענות בראשונות, אחרונות ממש וראשונות היינו ראשונות ממש, ואמצעיו' נמי בכלל ראשונות דהא אמצעיות נמי ראשונות הם לאחרונות, הילכך ההיא דקת' מתענות בראשונות ולא באחרונות ראשונות היינו אחרונות וקרי להו ראשונות משום דמני להו לאחריני כמו שמונה מאחרון לראשון וקורא לאחרון ראשון, והילכך מתענות בראשונות שהם אחרונות ולא באחרונות שהם ראשונות, וההיא דקת' אין מתענות לא בראשונות ולא באחרונות הייני בראשונות ממש ואחרונו' היינו אמצעיות שהם אחרונות לראשונות, ורש"י ז"ל לא פי' כן.
מתני' עברו אלו ולא נענו ב"ד גוזרי' וכו' במה מתריעי' רב יהודא אמ' בשופרו'. פי' הא דאמרי' שבאלו שבע אחרונות מתריעים התרעה זו במה רב יהודא אמ' בשופרות, כלומ' שמתריעין בשופרות על כל ברכה וברכה כדאית' לקמן [ט"ז ע"ב] ולא בראשונות אפי' למ"ד שמתפללין כ"ד דאיפ' לכ"ד בלא התרעה אבל ליכא התרעה בלא כ"ד. רב יהודא בריה דרב שמואל סבר בעניינו. כלומ' באלפ' ביתא שאומרי' בתעניות וזהו מה שמוסיפים באחרונות על הראשונות. קס"ד מ"ד שופרות לא אמ' ענינו. פי' מ"ד דבאחרונות מוסיפי' שופרות לא אמר דענינו נמי שיהו באחרונות ולא בראשונות אלא ס"ל דענינו בין בראשונות בין באחרונות, ומ"ד בענינו שיהו באחרונות ולא בראשונות לא אמר בשופרות שיהו האחרונות ולא בראשונות אלא ס"ל דבין (השמשות) [ראשונות] בין באחרונות הוו שופרות, ואי ק"ל היכי הוה ס"ד דמ"ד ענינו לא אמר בשופרות א"כ ס"ל דהתרועה דתנינן באחרונות אינה אלא (במה) [בפה] והא בהדיא תנינן באחת תוקעי' וכו', והראב"ד ז"ל תירץ דלא נחלקו על התרועה שבסדר ברכות דההיא ודאי בשופרות אלא על התרועה שהיו עושים אחר התפלה ובזה מתרץ ז"ל ההיא דק"ל דקאמרי' במה מתריעין בשופר ובר"ה אמרי' בחצוצרו'.
מתיבי אין פוחתין וכו' וסימן לדבר יריחו ויריחו בשופרות הוה. כשהיו תוקעין סביב החומה אלמ' שופרות יתירין באחרונות על הראשונות, וקשי' למ"ד ענינו ולא שופרות דהוו בראשונות נמי דהא דוק' באחרונות הוו. אלא בשופרות כ"ע לא פליגי דקרי ליה התרעה. והתרעה זו יתירה באחרונות מבראשונות. כי פליגי בענינו מ"ד בענינו דהוו אחרונות יתירות על הראשונות כ"ש שופרות דהוו באחרונות ולא בראשונות, ומ"ד שופרות דוקא הוא דהוו באחרונות ולא בראשונות אבל ענינו בראשונות נמי איתיה. וענינו מקרי ליה התרעה, והא צעקה בפה ומדצעקה בפה ש"מ התרעה בשופר ולא בענינו. תנאי היא דתנן על אלו מתריעין בשבת וכו' ר' יוסי אומ' לעזרה. כלומ' אם היו יכולין לעזור להם עוזרין אבל אין צועקין בשבילם ומדקאמ' מתריעין בשבת אלמ' בענינו, דשופר בשבת ליכא וקרי ליה התרעה אלמ' איכא תנא דקרי לענינו התרעה, ורש"י ז"ל פי' לעזרה לעזור כל א' בביתו שיהיו מתפללים ומתיישב מה שכת' הר"ם שעוזקי' בשופרות, ולעיקר שמעתין קשה במה מתריעי' בשופר ואמרי' התם בר"ה בד"א במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר אין חצוצרות מקום שיש חצוצרות אין שופר, וכרש"י ז"ל מקום שיש שופר כגון ר"ה ויובל אין חצוצרות, מקום שיש חצוצרות אין שופר כגון בתענית, אלמא בתעניות דוק' בחצוצרות ולא שופר והרמב"ן ז"ל פי' התם מקום שיש חצוצרות כגון בשעת המלחמה כדכתי' והריעותם בחצוצרות אין שופר, ואית דמתרצי דהני מתלת מליא דאישתני שמיהו חצוצרות שופר ושופר חצוצרת, ושם בר"ה הארכתי בשם מורי הרשב"א נר"ו. ר' יהודא נשיאה גזר תעניתא. אע"פ דר' יהודה לא לגשמים הוה מתענה מ"מ הוה נקיט סדרא דמתני' דנאמרה בגשמים והוה גזר י"ג תענית'.
<h2>דף יד:</h2>
דעבד לגרמיה הוא דעביד. יש מפ' לדעתו עשה, אבל חביריו חלוקים עליו י"מ להנאתו הוא דעבד שלא היה יכול להתענות. אלא שהכהנים דורשי' מקרא לעצמן כלומ' להנאתן, התם בערכין מייתי ליה. לא מן השם הוא זה אלא שכבר יצאה זמנה של רביעה. כלומ' לא מן הטענה שאין מטריחין על הצבור הוא וכו'. כגון אנן דצריכינן למטרא אפי' בתקופת תמוז ביחידים דמינן. ונאמ' שאלת הגשמים בשומע תפלה כדין יחיד ששואל צרכיו בשומע תפ' או כציבור ובברכת השנים שיילינן. הכל לפי הזמן וכו'. אלמ' דכציבור דמו ומשאני ר' תנא ופליג. והילכת' בשומע תפלה. וההיא דאמרי' במס' ע"ז אם צריך לפרנסה אומרה בברכת השנים איפשר דתקנה הוא דתיקון דהואיל וכו' עלמ' לא צריכי לה מטרא לא קבעוה אלא כיחיד ובש"ת אבל פרנסה שהיא צריכה לרבים בברכת השנים ועוד צ"ע.
מתני' בשני מטין. פי' באלו תעניות האחרונות בשני מטין הפתחים פוצחי' אותן מעט כמו מוטין ובחמישי כל היום מפני כבוד השבת, היכי קת' בחמשי מטין כל היום מפני כבוד השבת או פותחי' לגמרי דהא איכא למשמע בתרי אנפי וכו'. ואם יש לו אצטבא לפניה פותח כצרכו. דהואיל ועושה שינוי באיצטבא שהיה רגיל לשים שם העניינים ועתה משנה דיו. אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו. פי' בעבור צרת רבים לומר אני מתפלל בעבורכם דמיחזי כיוהרא אלא א"כ נענה כיהושע וכן כל הני דאמרי' דקריעה ונפילה. השת' דקאמ' ויהושע. פי' והו' מוסיף על ענין ראשו' לומ' כי עשה נפילה וקריעה. לאורה ולשמחה. לעה"ב, שנ' אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה.
<h2>דף טו.</h2>
מתני' מוציאין את התיבה וכו', ואפי' בקמית'. פי' בתמיה דמשמ' דמדקת' סתמ' סדר תעניות כיצד ולא קא מפליג בין ראשונות לאחרונות משמע דבכולהו הוי האי סידרא וע"ז הוא מקשה ואפילו בקמיתא הוי האי סידרא והתניא וכו' דמשמע דדוקא בשבע אחרונות הוא אבל ראשונות לא, ומשני כי קתני נמי סדרא דמתני' אשבע אחרונות קת'. והתניא בגדולה מתחילין מן הגדול וכו'. והכא היכי מתחילי' מן הגדול הואיל וקללה הוא ומשני חשיבות הוא.
מתני' מוסיפין עוד שש ואלו. זכרונות שופרות ב', אל ה' בצרתה ג', אשא ד', ממעמקים ה', תפלה ו', ר' יהודא אומר לא היה צריך אבל אם בא לאומרן אומרן ומטעמ' דגמ' משמ' דאין לאומרן כלל מדקאמ' לפי שאין אומרים זכרונות ושופרות אלא בר"ה וביובלות ובשעת מלחמה, והכא איכא למימר דה"ק אין אנו צריכין להשלים הב' ברכות בזכרונות ושופרות שאין ראוי לאומרן אלא אומר תחתיהן רעב כי יהיה א', אשר חיה ב'. ואומר חותמיהן. פי' את"ק כלומ' בין לת"ק בין לר' יהודא אומר חותמיהן וזכרונות ושופרות היינו פסוקים האמורי' בר"ה ובענין שלא יזכור ענין יום ראש [השנה] ומתחיל בזכרונות וחותם בזוכר כל הנשכחות שהוא מעין הפתיחה, והיה אומ' משענה בים סוף לומ' שהיו מתיאשין מן הגאולה כאלו שכחם הב"ה ואח"כ זכרן וכן לכל ברכה מעין חתימתה. גמ' פרקו נאה. כולהו מפ' להו ואזיל.
על הראשונה הוא אומ' מי שענה את אברהם וכו'. אמרו בירוש' ולא יצחק נגאל מכיון שנגאל כמו שנגאלו כל ישראל, עוד אמרו שם שהתפלל אברהם אבי' שכל זמן שישראל בצרה שיזכור להם עקידתו של יצחק דכתי' ויקרא שם המקום ה' יראה. על השניה מי שענה את אבותינו וכו'. לפי שזכר להם ברית אבות וגאלם ממצרים ולפי שהיתה טביעת המצרים בים סוף הגאולה ולפיכך היו מזכירין שמיעת תפילתם על ים סוף. על הג' הוא אומ' שענה את יהושע בגלגל וכו' שומע תרועה. על תרועת יריחו ולא מצי' תרועת יריחו שהיתה תפלה מ"מ תפלת הגלגל בעליית יריחו באה. מי שענה את שמואל, שומע צעקה. והיא בשעה שעשה ישראל תשובה כדכתי' וילכו כל יש' אחרי ה', ויאמר שמואל קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעד בני, וכתי' ושסע פלשתים כי התקבצו בני יש', וכתי' ויאמרו אל שמואל אל תחרש מזעוה אל ה' אל-הינו וכתי' ויזעק שמואל אל ה' בעד יש' ויענהו ה', הנה שיש בשמואל תפלה דכתי' ואתפלל, וכתי' צעקה דכתי' ויצעק שמואל והוא על המזמו' ה' בצרתה לי. מי שענה את אליהו בהר הכרמל. כשהרג את נביאי הבעל בשומע תפלה, והוא על המזמו' אשא עיני אל ההרים מפני שהוא בהר הכרמל שבאה בזכות הרים שנ' ויהי בעלות המנחה ויגש וכו', ויש מחליפים תפלה לשמו' וצעקה לאליהו מפני שיש בזה ובזה צעקה ותפלה. מ"ש יונה. והוא על מזמור ממעמקי' קראתיך, ועונה בעת צרה שכן כתי' ביונה קראתי' מצרה לי. מי שענה את דוד ושלמה. והוא כנגד תפלה לעני ויש בו תפלת הארץ שנ' אתה תקום תרחם ציון, ירוש' ניחא שלמה שרוצי' לו תפלה בירושלים בנה בנותי בית זבול לך וכו' אלא דוד למה כלומ' היכן מצינו לו תפלה בירושלים ע"י שביקש לעצמו פי' שידע בעצמו שחטא וביקש רחמים על עצמו ועל ישראל, ושניהם התפללו על הארץ דוד כשהיה רעב ושלמה כשהכניס הארון, משפיל הרמים שבימיהם הושפלו אומות העולם, והיא מענין המזמור דכתי' וייראו גוים את שם ה' וגו' כי בנה ה' ציון וגו' ולסומכס שבח נסים ראוי להזכיר יותר וי"מ משפיל הרמים דוד ושלמה שנתרוממו יותר מדאי והושפלו לפני השם וחזרו ונתענו לפניו ולפי' יש גורסי' ברוך המשפיל ומרים ולומ' כי אנו בהכנעתינו שתקובל תעניתנו ותסלק ממנו המכה ולא כן פירש"י ז"ל. ולענין אלו התקיעות לא דמו לתקיעות דר"ה דהתם הוי פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ומגזירת הכתו', אבל בתעניות אין לנו לעשות אלא תקיעות לחודה במקום שאומ' תקעו ותרועה במקום שאומ' הריעו, ואין לנו מסדר ר"ה אלא שמתחיל בתקיעה והתרועה באמצע.
<h2>דף טו:</h2>
מתני' ג' תעניות אנשי משמר מתענין ולא משלימין. הכהנים היו חלוקים במשמרות לכל שבוע וכדאית' בפירק' בתרא, והמשל בה מתחלקת לז' בתי אבות, פי' משפחות כדכתי' בית אב אחוז וכל א' מהבתי אבות כל א' עובד יומו עם אנשיו ואם תכבד העבודה מריבוי הקרבנות על בית אב היו מסייעי' להם שאר הכהנים של אותה משמרה וחלוק הבתי אבות יש קבועים ויודע' שהם בראשונה במשמרת יהויריב, וכן האחרים ליום ידוע, ויש שלא היו קבועים אלא פעמים עומדים ועובדים ביום שני, ופעמים לשבוע הבאה ביום ג', ויש שלא היו קבועים כלל אלא שהיו נטפלים עם כל משמר להוסיף ולהגדיל על אנשי המשמר ולסייען, ועל זה אמרה המשנה כי אנשי משמר מתענין כי מכיון שלא היה יומם אלא היו עומדי' לסייען לריבוי הקרבנות כאשר תכבד העבודה על בית אב יכולין להתענות אבל אנשי בית אב שהיו עובדים ולא יהיה להם כח לעבוד אין מתענין ומהאי טעמא למר כדאית ליה במתני' ולמר כדאית ליה. אנשי משמר מותרי' לשתות יין בלילות. לאו אתענית קאי, ופי' מכיון שראו מבערב שלא הכביד עבודה, ואנשי בית אב אינם צריכי' להם יכולין לשתות, ואנשי בית אב לא ביום ולא בלילה מפני האברים נפרצי' אבל ביום אנשי משמר אסורי' שמא יבואו קרבנות דכתי' אל תשת מן היין. אנשי משמר. כהנים לויים ישראלים העומדים על קרבנותם דאיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו כדאית' בפ' בתרא [כ"ו ע"א]. אסורי' לספר ולכבס. בגמ' מפר' טעמ'.
מתני' כל הכתו' במגלת תענית דלא למספד להון לפניו אסור לאחריו מותר. פי' הטעם כי באותן הימים שאסרו בהם הספד הוא מפני חומר גדול שיש ביום וקדושה גדולה ולומ' אין צרי' לומ' תענית אלא אפי' מספד אסור מפני חומרו של יום, ואותן שאסרו להתענאה אינן אותן הימים כ"כ קדושי' וחמורים דלא נאסרו אלא דוק' להתענאה ומשו' כי אע"פ שהם קלים התענית הוא כ"כ מצער האדם כי הוא מחלל היום לגמרי ואם יתענו בה לא יהיה להם זכר י"ט כלל וע"ז לת"ק בהני דהספד ע"י שהם חמורים אסר לפניו ובהני דלהתענאה התיר בין לפניו בין לאחריו וי"מ דבהני דאמרי' דלא למספד בהון הייני משום חומרא דהספד שמרימין קולות והוא בפרהסיא וקאמ' לפניו אסור לאחריו מותר והיום קל הוא ולהתענאה שהוא בשתיקה מותר והיום חמור, וקשה לזה דריש דניסן דאמרו בו דלא למספד א"כ לפי דבריו מותר הוא בתענית ובגמ' אמרו על כ"ט שעשאוהו כי"ט עצמו להאסר בשניהם מפני שמוטל בין שני ימים טובים מה שאין בכל יום שלאחר י"ט שהו' מותר בא' מהם ואי י"ט עצמו של אחד בניסן אינו אסור אלא בהספד בלבד שכתו' בו האיך יגרום לכ"ט באדר אסור בשניהם, ופשט' דמתני' הכין רהטא כפירושא קמא.
מתני' שלא להפקיע השערי'. רש"י ז"ל פי' בכל תענית והטעם כי כשרואין שקונין ביום ה' ב' סעודות גדולות אחת לצורך הלילה ואחת לצורך שבת והם אינם יודעים שהוא תענית לפי שהיום התחילו וסבורי' שהמזונות הוא שנתמעטו ויבא להפקיע שערי' ור"ל שמחמת שהתענו קונים יותר ממה שהיו רגלים לקנות ולעיל כתבתי משום גשמי' שיראו שהוא בצורת והרמב"ם ז"ל פסק כר' יוסי.
<h2>דף טז.</h2>
מאי ביניהו דגלו מבי כנישתא וכו'. פי' משום גלות איכא משום בפרהסיא ליכא. למה מתכסין בשקין. זה לא מצינו במשנה ולא בברית' שיתכסו בשקים אבל ידוע הוא אצלם שהיו נוהגים כן וע"ז היה שואל כן לפי מנהגם, וכן מאי דשאל למה נותנין אפר על ס"ת מנהג היה אצלם ולא מצי' זה במשנה. מזדעזע כולי גופאי. שהיה מצטער. מאי ביניהו עפר סתם. למ"ד הרי אנו חשובין כעפר איכא, ולמ"ד אפרו ליכא דהא לאו אפר הוא, ומה שהיו מוציאים את התיבה אחר התפלה היו מוציאין לרחובה אבל התפלה בבי כנישתא הוה. מי נדחה מפני מי. ראוי הוא שידחה צדיק מפני רשע ויעשה הרשע תשובה. ומן החמס אפי' מריש וכו'. דייק ליה מלשון חמס דאמרי' חמסך יהיב דמי א"כ אחר שנותן הדמים מה היה חוזר אלא משמע דאפי' מריש מקעקע וכו'.
<h2>דף טז:</h2>
הני שש שבע הויין כדתנן על השביעית הוא אומ' מאי שביעית שביעית לארוכה. פי' שביעית לברכה שהוא מתחיל להאריך בה דהיינו גואל ישראל שבה היה מתחיל להאריך ולומ' פסוקי', והיא אינה נקראת לגמרי ברכה כי מכיון שהיה חותם כמו שהיה רגיל ולא היה משנה בה בין הפסוקי', אלו השש ברכות ומאריך ונמצא עתה כי השש ברכות אלו שהיה אומ' חתימות היו שש, וברכה גופה דגואל ישראל שהיה מאריך הנה שבע וע"ז היה כי זאת הששית ודאי ששית היה לברכות האחרות אבל לאותה ברכה שהתחיל להאריך בה דהיינו אותה דגואל שביעית היא לה, ותקנו להאריך בגואל לומר שיגאל אותנו הש"י מהצרה, ומיהו תפלת ענינו במקומה היו אומרי' כמו בשאר התעניות או בברכת ששית שהיא מסיים העונה בעת צרה. והיכא שלא כללה בברכה ששית ואומ' אותה ברופא אינו מסיים בה עונה בעת צרה כבר נחתם כן בששית, כן נר' שראיתי כתו', וצ"ע. בד"א בגבולין אבל במקדש אינו כן לפי שאין אומרי' אמן במקדש וכו' ומנין דאין אומרי' אמן במקדש וכו' שנ' על כל ברכה ותהלה יכול על כל ברכה ותהלה. כלומ' שימתין שיאמרו כל הברכות ועל הכל יאמ' תהלה אחת זהו בש"ך ת"ל על כל ברכה תן לו תהלה.
ואלו במקדש מהו אומ' ברוך ה' אלהי ישראל וכו' והם עונים בשכמל"ו תקעו הכהנים וכו' וכך הנהיג ר' חלפת' בציפרי. כתב הראב"ד ז"ל ההפרש שהיה בין מקדש לגבולין היה זה כי בגבולין היו אומרי' כל הברכות ומי שענה ועונים אמן ואח"כ תוקעים ומריעי' ובמקדש אומרי' הברכה וחותמים ואומרי' בשכמל"ו ותוקעי' ואח"כ אומ' מי שענה, והיו במקדש משנים בזה לפי שהיו מאריכין בחתימות הברכות ובעניית בשכמל"ו ואם היה אומ' מי שענה קודם החתימה כמו שהיו אומרי' בגבולים אולי מפני האריכות הזה היו החזנין נטרדין ולא היו זוכרים על התקיעות או תחליף להם מקום התקיעה, ור' חלפת' כששנה בצפרי לא שנה שיאמר בשכמל"ו אלא שנה ותקיעות שהיו חותמים ותוקעים ואומרי' מי שענה אבל לא בגוף החתימות ועניית בשכמל"ו ותפסו עליו חכמים לומ' לא היו נוהגים כן אלא בשערי מזרח כי אחר שבגבולים עונין אמן לא היה להם להפסיק בין החתימה ומ"ש וסדר הגרסא כמו שכתבתי למעלה, תניא נמי הכי דבגאולה מאריכין וכו' כדאמרי' והגירס' הנכונה תניא נמי הכי, ורש"י ז"ל לא הלך בזה הדרך ולא שהוא סובר כי השנוי היה כאמן ובשכמל"ו ור' חלפתא שאמרו לפניו בשכמל"ו והוא צריך למחוק המשנה וגריס ולא ענו אחריו אמן, וכו' ולא נהיר דהני רבני כמו ר' חלפתא וחביריו האיך שלא לומ' אמן אלא בשכמל"ו בעבור נאותם במקדש הלא יודעי' כי במקדש היה בשם והיה צריך בשכמל"ו אלא הנכון כמו שכתבנו ומתני' אתי' כפשטה וגרסי' וענו אחריו אמן ולא היה בו שנוי רק שהיו אומרים מי שענה אחר התקיעה ואמרו לו כי לא היה כן רק בשערי מזרח. ר' יהודא אומ' לא היה צריך לומ' זכרונות וכו' לפי שאין אומרי' זכרונות ושופרות אלא בר"ה וביובל ובשעת המלחמה. ששם מצינו זכרון תרועה במקראות.
<h2>דף יז.</h2>
גמ' מכאן אמרו כל כהן שמכיר משמרתו. כלומר א' מיהויריב או מכ"ד משמרות, וזמן משמרתו, כלומ' השבוע, וכן בית אב שלו, כלומ' יום אשר הם עובדי' את הבית אב שלו. ויודע שבית אב שלו קבוע. כלו' שאינו מן המשתנין ומן הנטפלים. אסור לשתות יין כל אותו היום. ואפי' בזמן הזה ומשום מהרה יבנה בית המקדש, ושאר כל ימים מותרים מכיון שאינו זמן עבודתם. מכיר משמרתו ואינו מכיר בית אב שלו. כלומ' שהוא מכיר השבת משבתות השנה ואינו מכיר יום מאותה שבת בית אב שלו עובדין אסור לשתות כל אותו שבת, שמא אינו יודע באותה שבת איזו יום היא ושאר שבתות מותרי' מכיון שיודע שבתי אבותי[ו] קבועים שאין משנים משמרותיו משבוע לשבוע וגם אינו מן הטפלים. אינו מכיר משמרתו ומשמרת אב שלו. שאינו יודע לא השבוע ולא היום אבל שיודע שבתי אבותיו קבועים, וכ"ש אם אינם קבועי' שהו' אסור כל השנה.
ר' אומ' אומ' אני כהנים אסורים לשתות יין לעולם. פרש"י ז"ל אי חיישי' לשמא יבנה אפי' המכיר משמרתו ומשמרת בית אבותיו דחיישי' שמא ישתנה סדר המשמרות ושמא יעבדו כולם בבת אחת לחנוכת הבית, אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו, הרי כמה שנים שלא חזרה בידם וקלקל זו שהיא החורבן הוא מתחנן [מתקנן] לשתות יין כי לשמא יבנה בית המקדש לא חיישי'. כמאן שתו האידנא כהני חמרא. מיהא שמעי' דת"ק אפי' בזמן הזה הוה [הוי] כהני גווני דהוא חייש לשמא יבנה בית דאי בזמן בית המקדש דוק' היכי קאמ' כמאן שתו האידנא כו' אפי' לת"ק נמי וקאמ' דאליב' דר', והילכת' כוותיה דחששא גדולה כי האי לא חיישי' והכי נהוגין. כדי שלא יכנסו למשמרתן כשהן מנוולים. כלו' קנסא הוא דקנסוהו דמכיון דידעי כי כל אותו שבוע אסורי' יספרו מִקֹדֵם משמרתן, וה"ה בערב מותרי' שלא נקט חמישי משום טורח השבת. מתחדשות. משמרה נכנסת ומשמרה יוצאת ומשמרה שלא ראהו ורואהו עכשו נאה הדבר שתראהו ביופיו. ופרע לא ישלחו. משלחיך פרדס רמונים כדאית' בנזיר. לא לירבו כלל. דהכי משמע ופרע דהייני שלשים לא ישלחו ולא יגלחו. אי הכי האידנא נמי. כלומ' כיון דמקרא קא מפקת ליה האידנא נמי לא לישלחו, ומשני דומיא דיין מה יין בזמן ביאה, ובבאם אל החצר בזמן בית המקדש שבאים ועובדים... אסור.
<h2>דף יז:</h2>
מכלל דרבנן אסרי. ומיהא לאו למימר דהילכת' כרבנן לגבי יין דהא פסקי' כר' אלא הכי קא פריך הואיל וקאמ' אביי דרבנן אסרי בזמן הזה מהאי חששא דבנין בית המקדש, ומכיון שהיא גזירה שאין יכולין בה לא חיישי' מ"מ לגבי גידול השער היה לנו למחות ביד שלא יגדלו מכאן ואילך, ומשני מ"ט מהרה יבנה בית המקדש, והאי מהאי טעמ' תירוצה הוא. אי הכי שתויי יין. אפי' לרבנן כו' שתויי יין דמחלי עבודה דכתי' יין ושכר אל תשת וסמיך ליה ולהבדיל בין הקדש ובין החול ומחלי כל עבודה שעבד כשהוא עבוד שתויי חולין הוא וצריך להבדיל בין הקדש ובין החול. פרועי ראש. הייני מגדלי פרע. מתיבי אלו שבמיתה וכו'. ומינה מה שתויי וכו' אלמ' מחלי, וקשיא לרב אשי, ומשני רב אשי הא מקמי דאתא יחזקאל מאן אמרא, כלומר שאין ראייה ולא להקיש ומקשי' לרב אשי הא דאמ' רב חסדא התם בזבחי' איבעי' לן כהן שמתו אחיו מחמת מילה מהו, ואמ' רב חסדא ערל לא יבא לשרתני. מאן אמרא וכו'. סלקא בקושיא לרב אשי, ורש"י ז"ל לא גריס וכי גמירי הילכת' למיתה לאחולי עבודה לא גמירי משום דהוא ז"ל סבר דסלקא בקושיא לרב אשי, ואית דמפרשי הכי דהא דקאמ' רב אשי והא מקמי דאתא יחזקאל מאן אמרא דעתו של רב אשי לומ' דלא מקשי' לגמרי הואיל ואינו מדאורית' ורבינא הבין דדעתיה דרב אשי דלא משגחינן בה הואיל ואינה מדאורית', ומ"ה איקשי' ליה והשיב רב אשי דכי מקשי למיתה לאחולי לא, ונמצא כי רב אשי פריך פרכיה והואיל ונשאר תירוצו של רב אשי, נמצא דאף לדברי חכמים גבי שער לא גזרו ביה רבנן והיינו הא דנהיגין.
גמ' אילין יומיא דלא להתענאה בהון ומקצתהון דלא למספד בהון. לפי' קמא הכי פי' אית יומי דלא להתענאה ומקצתהון מחמרי בהון דלא למיספד ומי' בכולהו אסירי בתענית וחומרא דהני יומא דלא למספדי משום חומרייהו דיומי והכי פשטא דמילי, ולאידך פירושא במקצתהון בתענית ומקצתהו' דלא למספד בלא תענית ומשום קלות היום ומשום שההספד הוא מחלל היום מפני שהוא פרהסיא. מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא. שהיו רוצים בביטול התמיד וכל ח' ימים דנו ונצחום ועשו כלם י"ט. מתמניא ביה עד סוף מועד'. הוא פסח, איתותב חגא דשבועיא דלא למספד ורש"י ז"ל כת' דגרסי' איתוקם תמיד דלא למיספד ולא גרסי' להתענאה דהא אמר' בסמוך לא נצרכה אלא לאיסור יום שלפניו ואי גרסי' להתענאה הוי כר' יוסי דאסר במתני' יום שלפניו אדלא להתענאה דלרבנן כולהו שרי והא ליכא למימר דר' יוסי דהא מתמהינן כמאן כר' יוסי מכלל דרבנן עסקי' [ועל הגליון בציון בנקודות קודם תיבת מכלל, פיסק']. ור"ח גופיה י"ט הוא. דכתי' קרא עלי מועד ר"ח אב לקמן בהאי מסכתא [כ"ט ע"א]. בר"ח דאורית'. התם בר"ה כתבו מכאן התוספות להתענות בר"ח. ודאורית' לא בעי חזוק. כלומ' לאסור לפניו ולאחריו.
<h2>דף יח.</h2>
כמאן כר' יוסי. בתמיה' כלומ' שבקת רבנן. אי הכי עשרי' ותשעה נמי. אי הכי דכר' יוסי מוקמת לה למגילת תענית מאי איריא דקא תרצת לעיל דאהכי נקט ר"ח ניסן דהיינו יום ל' דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר דקבעי, למיסר יום ט"ו משום יום שלפניו ואליבא דרבנן ותיפוק לי דהוי אסור יום כ"ט משום דהוה יומא דבתר כ"ח שהוא כ"ט. דתניא וכו' לא נצרכה אלא לחדש מעובר. כלומר דעברוה לאדר דהוא ל' יום וביום ל"א הוקבע כ"ח [ר"ח] ניסן דיום ל' לא הוה מיתסר אלא יום כ"ט משום בתר כ"ח דיום ל' נאסר משום שלפני דמתוקם תמידא דר"ח היו. (דמיתוקם תמידא) אמ' אפי' תימ' חדש. ואהכי נקט מריש ירחא דאי הוה אסר ליה ליום כ"ט משו' בתר כ"ח לא הוה אסיר אלא בתענית לחודיא. דכל של אחריו בהספד מותר בתענית אסור. מפני קלות וכפירוש' קמא דמתני' וזה הואיל ומוטל בין שני ימים עשאוהו כי"ט עצמו ואסרו בו הספד נמי וזו היא גרש"י ז"ל, ולפי' בתרא דגרסי' הכי בהספד אסור בתענית מותר והטעם כי ההספד הוא אסור אפי' בימים קלים. דאי מיקלע מילת'. תירוצא היא. כר' יוסי. דמתני בין לפניו בין לאחריו אסור. כר"מ. דאמ' דסתם מתני' ר"מ. אדלא להתענאה. דלפניו אסור. מקדימין. ליום הכניסה.
<h2>דף יח:</h2>
אילימ' בני חמיסר. דהיני בני כרכים שקראו בי"ד כגון שהלך בכפר וקרא עמהם דפרוז בן יומו נקרא פרוז. ואמר רבא גרסי' לא נצרכה. מאי דאשמעי' דאסירי למספד בהון אע"ג דקרא בהדיא כתי' להיות עושי' את שני הימים האלה. אלא לאסור את של זה בזה. כגון בני ט"ו דקרו ובני י"ד דקרו בט"ו. ואלא בני י"ד. דהוו בני כפרים דקרו בתליסר כגון שחל י"ד בג' בשבת ומקדימין לב' בשבת. אלא דקרו בי"ב. וכגון י"ד בד' והא קרו בב'. דקרו בחד סר. וכגון שחל י"ד בא' בשבת וקא מקדימ' דימי' ליום י"א ה' שלפני שבת היא. בלודיק'. היא לוד והייני דאמרי' בעלמ' הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן והענין שמצאו בתו של מלך הרוגה ואמרו היהודים הרגוה ועלילו לכל היהודים ועמדו ואמרו אנו הרגנוה כדי להציל היהודים, ולענין פסק הלכה קי"ל כשמואל דפסק כרשב"ג דכולהו שרו וניחא לדידן דיתבינן בתעניתא מקמי יומא דפוריא.
מתענה ומשלים. והכין הילכת'. אבל בשאלתות פסק כמתענה ואינו משלים, והתוס' העידו על ר"י הזקן ז"ל בי' בטבת שחל להיות בע"ש והכינו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח דלא רצה להשלים משמ' דס"ל דמתענה ומשלים אם ירצה קאמ', והראב"ד ז"ל כת' התם דהיכא דמתענה בע"ש דאמרי' דמתענה ומשלים עד שקיעת החמה אבל משתשקע החמה כבר הוא מתוס' שבת. וכמה הויא התחלת ג' תעניות ר' יוסי אומ' אפי' אחת. לא מצאתי עוד מזה הפרק מזה המפ' וממפר' אחר העתקי[תי] זה הפרק.
מכת בצורת. מכה הבאה מחמת מיעוט גשמים מלשון בצרי להו, איכא מאן דסבר דכל התרעות השניות בכאן מתענין ומתריעין משמע חוץ ממקומו שמפ' בהדיא דמתריעין ולא מתענין או שהענין מוכיח דלא תעניתא קאמ' כדתנן על אלו מתריעין בשבת דממילא משמ' התרעה לבד והך התרעה דבשבת ג"כ בפה דשופר בשבת לא שרי וכן דעת רש"י והרמב"ם והר"ן ז"ל. ובצמחים ששנו לפי שהוא דבר שאינו סובל מתוך [כך] מתריעים מיד. דהדר ואקון. שעולו בקנה, וי"מ שחזרו לדקותן ואפ"ה אין להם תקנה.
מתני' כל עיר וכו'. אע"פ שעל עצירת גשמים היה להם להתענות מיד ב' וה' וב' פעמים... תעניות חמורים בכאן הדבר שזה בגזרותו של הב"ה וראוי שיתענו ויריעו מיד דכיון דזה הוא דבר הבא על אותה עיר דוק' ומ"ה מייתי קרא דוהמטרתי על עיר כו'.
<h2>דף יט.</h2>
וכל סביבותיה מתענות. ומ"ש משום דכיון דצריכי הסביבות לזבוני להו יהיה להם ג"כ רעב, וי"מ כדי שישתתפו בצערן, וסברת כ"ע דמתריעי' לבד לפי שאין הצרה שלהם. עיר שמוציאה. כת' הרמב"ם ז"ל אין בזה החשבון זקנים משיב' וקטנים והינו לישנא דהמוציא.
על אלו מתריעי' ומתענון, שדפון. בתבואה. ירקון. חולי. שהוא מכה מהלכת. ויש להם להראות את עצמן כאלו התחילה ביניהם המכה כבר. על שנר' באש קלון. אע"פ ששנינו ג' ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן וגליל ואפ"ה לענין תענית כהפרכיא חדא חשיבא ואשקלון נמי משום דכבשוה עולי בבל.
מתני' ועל אלו מתריעין בשבת. התרעה בפה קאמר כמ"ש למעלה ובאלו הצרות שהן צרות... אם היו גוזרי' להתענות היה להם להתענות ימים רצופים ואין לגזור כך על הצבור לפיכך לא ראו לגזור תענות כלל אבל אמרו שיתריעו ויבקשו רחמי' בכל יום ואפי' בשבת והיני דקת' בברית' רשאי לסגף כו' ולא קתני רשאי להתענות לפי שהם תעניות רצופין ור' יוסי נמי אלו היו תעניות מופסקי' והוה מודה דמתענה והכי דייק טעמ' דקאמ' שמא יצטרך לברות, והרי אמוראי דפליגי בפ"ק דמכילתין אי היושב בתענות הוי חוטא או לא חשו לה מטעמ' דשמא יצטרך הילכך ודאי משתעשה מתענה על אלו ברציפה וסגוף מתענה ולפי' לא הטילו על הציבור תענית כלל וביחיד פליגי ר' יוסף ורבנן ומי שאינו צריך למעשה ידיו יכול לסגף עצמו בתעניו' רצופים כמו שמצי' בחכמי' שהיו מתעני' ברציפה.
מתני' אם נמחית אבן טועי'. כלום [כלומ'] שא"א לה למחות כך א"א להתפלל ע"ז.
מאי מכת בצורת. דהא עדיין בא המטר לפרקים. מכה הבאה וכו'. כי סופו לפסוק לגמרי. נהרא אנהרא בצורתא. אם יבש זה הנהר וצריך אל נהר אחר הוי בצורת ומתריעים אבל אם אין בזאת העיר פרנסה וצריך לילך אל מדינה אחרת הוי כפנא ומתענין היחידים אבל אם לא הי' מתים רבים עד דחזו אם רווח עלמ' או לא.
<h2>דף יט:</h2>
סאה בסלע. כיון דיקירא כולי האי הוי בצורת גשמים ומתריעים אבל ד' בסלע אע"ג דלא שכיחן כיון דלא יקורי לא הוי בצורת גשמים, והאי דלא שכיחא משום דלית להו תבואה לא ינשא והוי כפנא ולא מתריעים אלא שמעות מצויין בני אדם אבל אם אין מעות מצויין מתריעין עליהם מיד דכיון דלא שכיחי מעות א"א למקנה פירות, וי"מ נהרא אנהרא אם הוצרכו העיירות דסביב נהרא ללכת להתפרנס לעיירות שבנהר אחר זהו בצורת, ואלו שלא ירדו להם גשמים מתריעי' ולא מתענין אבל כשלא ירדו על המדינה והוצרכו ללכת למדינה אחרת הוי כפנא ומתענה ומתריעי' ...ותיה מתענות ולא מתריעות היינו בזמן ששתיהן לקללה דאתי בשפיכות שאינה מצלחת כ"כ אבל כשהצלחו הסביבות במטר שירד עליהם בנחת לא מתענות ולא מתריעות והיא מתרעת ממכת בצורת ולא מתענה ולפירושו הא דקת' מתריעים מתריעים מיד מעניש היא מכת בצורת התרעה בלא תעניתא אמר ולא שכיח אלא שבא שמה לעתים רחוקים, כפנא מתריעים ומתעני' לא שאנו הא דאמרן כפנא ובצורתא להתרעה בפה או להתענות גרידא, אלא בזמן שמוציאין להרויח אבל אם המעות ביוקר שאין מוצאין להשתכר אעפ"י שהפירות בזול מתריע' מיד בלא חומר תעניות האחרונות, מתריעי' עליהם מיד כשפוסקים ולא ג' ימים ביחד אלא ב' וה' וב'. בהפרכיא. משום דאפי' בהמלכת אין לחוש ליותר מהפרכיא שלה. נמצאת ריחים במה שאוכלים מן הקר. כלומ' מה שהיה נדבק בטחינ' קב לבד היה נדבק בטחי' כיכר כך כשיש גשמים מרובים הארץ בולעת יפה והפירות יוצאים יפה.
<h2>דף כ.</h2>
ג' נקדה עליהם חמה. הא דלא חשיב חזקיהו משו' דהתם לא עמדה אבל חזרה לאחור א"נ שהיה לתשלום אותם מעלות שירדו ביום מיתת אחז אביו.
גמ' לא רישי נהרי. דכיון דלא מוקמי' של מונים ר' אית לן פנאי לעסוק בתורה לפי'. זכה קנה. איכא נסחי ולא עוד אלא שזכה פי' מפני שהוא רע.
<h2>דף כ:</h2>
בחכינתו ניטלי שם ליב... חכינתו. אפי' שם שקורי' לו על שם אהבה אם אינו שמו כגון אם שמו ראובן וקורין אותו חיים אפי' באותו שם לא היה קוראו. כל אשיתא דהוה רעיעא כו'. מסתפי דילמ' יפול על קצת בני אדם מפני הגשמים.
<h2>דף כא.</h2>
קימא ליה שעתא. שעתיד להיות נשא. אשריך שראיתני בכך. שהוא לו כפרה. גלו קשין. אין דבר זה שבמקרא הוא. דוכתי דגברי. היכא דמקיז להו הוה אתי ויתיב עביד כמה דחמי. אסחתיה לדעתאי לצדקה. ואסורי' עלי.
<h2>דף כב.</h2>
עלתה לגג כו' משלחת פשיטא. דהא כיון דאמ' בגג בעיר הוא וג"כ מסתמא מיום הוא דאין דרך להניח התינוק בלילה על הגג וא"כ כיון דהוי ביום ובעיר פשיטא דהוי משולחת.
<h2>דף כב:</h2>
נענש יאשיהו. אע"ג דדרש את המקרא והסכים להלכה משום שכיון היה רואה שירמיה היה מוכיח ומתנבא עליהם רעות ה"ל למידע שהיו בהם עונות ופשעים נסתרים וכיון שלא חשש לכך ה"ל כאילו אינו מאמין בדברי הנביא. לשיוליה ביה. לראות עניינו. כמלוא פי תנור תבואה. שראו שדפון שבאותה תבואה היו יכולים לסתום פי התנור, או דילמא שמאותה תבואה היו יכולים לעשות פת כדי לסתום פי התנור כדי לעשות פי תנור פת לכסות ממנו פי התנור או דילמ' כדי לעשות ממנו פת כדי להדביק סביבות פי התנור.
ת"ר עיר שהקפוה כו'. כבר כתבנו פירוש' דהך מתני' אגב גררא. אין מתפללין על רוב הטובה. הואיל ובשעתא הוצרך [הצורך] התחיל וטובא [וטובה] היתה בתחלה, ומ"ש בסמוך שלא יהו בתיהם קבריהם התם לא התחילו עדיין לירד, מלוגמארי דירי אמרי' אבל תפלה לא מעליא.
<h2>דף כג.</h2>
ולא נמות. בתמיה' שמתו כן נר' שלא באו אלא כדי להתיר שבועתך, וי"מ ראינוך שאתה חשוב למעלה כיון שהגשמים מנטפים התפלל שירדו בענין שלא נמות שרומז להו שאינו לברכה. הביאו לי פר הודאה. בזמן הבית היה. כמהין. שיטא"ש. ופטריות. הורג"ש, שיצאו מלחלוח גשמים וידעו שלברכה באו. ימלט אי נקי. מי שאינו נקי ביותר. מתחטאי'. קרוב להיות חוטא כך פרי' במס' ברכות. ה"ג. אמ' ש"מ ניימו לי שבעים שנים ההיא חמרא דהות בהדיא הות מיעבדא אולידא לזה דמכי אשתנו שבילי דמתא ולא ידע לאהדורי לביתיה אזל שאול לאינשו איכא דידע חוני המעגל אחזו ליה אזלו קם גברא אמ' איכא בריה דחוני המעגל אמרו ליה בריה ליתיה בר בריה איתיה וכו'. או חבורתא. או יהו מכירים אותו לנהוג בו כבוד או ימות.
<h2>דף כג:</h2>
האי מעלה ארוכה. הבשר אבל המלבוש אם יקרע לא מעלה ארוכה. האי קאי בביתא ואכיל כדבעי, והאי קאי בבי רב ולא אכיל אלא בבואו לפני רבו. ומקרבא הנייתה. שנותנות בר ולחם ומזון, בר מדגברי דיהבי פריטי וצריך להתעסק לקנות צרכי סעודה אי נמי שיושבות שם בקביעות לחונן דלים... ואית' דמפ' גברי אלימי, ועקר בין אבא שנותן להם מטר לאבא שאין נותן. תאלי לכנופ'. ואיהו לחודיה לא חשוב כר' יונה. בזוזא עיבודא. דלא לירגזו דהוה אזיל לצלויי אמטרא. הוו חלפי. דבי נשיאה על מערתיה דר' יונה, ונדבקו רגלי סוסיהם בעפר המערה עד דקבילו דלא ליצערוה. מצערי לי. ואני איני עשיר כמותם.
<h2>דף כד.</h2>
שמעיה. ר' יוסי בר אבין לרב ששת דגרוס אמר שמואל כו' אמר ליה ר' יוסי בר אבין ובין סנפיריו אמר ליה רב אשי ולא סבר לה מר דהאי ובין סנפיריו דר' יוסי בר אבין אמרה והוה לך למימר משמיה דכל האומר דבר וכו' אבל אנא איהו וכו' הא דאמרי. השולה דג מן הים בנצוד כבר עסיקי' דאי לא תימ' הכי משום צידה הוי חייב ואע"ג דהוי נצוד ועומד מבערב במצודה כששולחו מן המצודה חייב משום נטילת נשמה ואע"פ שאין בנטילת הנשמה תקון להוציאו מידי אבר מן החי וג"כ משום צובע ליכא דאין דרך בני אדם לאכלם חיים, הא איכא תקון ואע"ג דבשעת המיתה מיהו לא עביד מידי כיון דודאי הוא שימות כיון שיצא מן המים חייב אם יש לו שיעור ביום שיבש סלע, מבין סנפיריו דהוי כאילו הורגו ממש בשעה ששולחו. במה. דשמואל הרמתי הוא שאל בימי קציר חטים ונענה ואני בשעת הצורך ולא נענתי, וקא מצערו ליה משום דקאמר הכי דבדידהו קימ' מילת', חבטוהו מכותל לכותל וימות דכיון דלא משגחי ליה למה לי חיי.
<h2>דף כד:</h2>
פרצי בריפתא. זורקים אותו זה לזה. מלאכי דאתוחלא. ראה שהיו המלאכים מכניסים חול בספינה ומתחזא כקמחא לפי שיראו בני אדם ספינות מלאות קמח ויתנו בזול. קום ואשני דוכתיך. אל תשכב הלילה במטתך. מתים בכופניה. דבעי מ"ה לא קטליה. וחנינא בנחת. שאין לו שדות ואינו צריך לגשמים וכן נר' מלשון רש"י ז"ל שפי ביומא וחנינא בנחת שאין לו זריעה בשדות, ויש גמגום בפי' זה דהא אם יש רעב בעולם ג"כ ימשך לו צער רעבון, ונר' לפ' דה"ק משום דחנינא ניזון בקב חרובין מע"ש לע"ש ואולי זה כיון רש"י בלשונו. שחונה. תרגום של חמה. ישרוא קיטרא. דבר המעלה עשן משום כסופא שלא היה לו מה לאפות כמו לשכנותיה. אף היא כו'. שלא נתבהלה לשאול איזה בית. עבד מילת'. הקזת דם. ברא דתומא. על השום. אידכר ואיזיל. אתנהג בעיני[ן] זה. דחיי נפישי או דחיינא. ימים שחייתי רבים הם על מה שיש לי להיות והיינו דבכי כדקאמ' הכיל פני הב"ה ואחוך על נהרי אפרסמון. אגרו בך. גירי חיצי פת, נו בך כו'. מתני' קודם הנץ החמה. ת"ק אזיל בתר יומא משהתחיל היום בתענית משלים וכשהנץ החמה כל העם קמים ממטותיהם ונבדלים שהתחיל היום כו'.
